למרות שאנו רגילים לברך זה את זה בכל חג במילים "חג שמח", סוכות הוא החג היחיד בו מצווה אותנו התורה על שמחה: "ושמחת בחגך והיית אך שמח", נאמר עליו. השמחה מתאפשרת משום שחג הסוכות חל בסיומה של העונה החקלאית (ולכן הוא קרוי גם חג האסיף), בו יכולים החקלאי ומשפחתו ליהנות מפרי עמלם ולשמוח בו.
והנה אנו מגלים תופעה משונה: דווקא בחג זה, מכבידה עלינו התורה במצות ישיבת סוכה. הרי הרבה יותר קל לשמוח בדירה הממוזגת, בלי הצורך לרוץ מעלה-מטה במדרגות, בלי הצורך לשאת כלים וצלחות ומזון וכוסות, כאשר הכל מתחת ליד וזמין בלא כל מאמץ.
אם זה לא מספיק, באו חז"ל וקבעו לקרוא דווקא בחג זה - "זמן שמחתנו", כפי שהוא מכונה בתפילה שקבעו אותם חכמים עצמם - את מגילת קהלת. זו המגילה הפסימית, המלאה בביקורת על הבלי החיים ועל אפסות מאמצי האדם. מצד אחד, החקלאי מצווה לשמוח על הצלחתו בעמלו - ומצד שני, הוא שומע את שלמה המלך מבהיר לו שבעוד כך וכך שנים לא יישאר כלום מכל העמל הזה, הוא ילך לעולמו ושמו יישכח. הכיצד?
אם נסתכל על יתר מועדי ישראל, נגלה תמונה דומה של דואליות ואף של סתירה. נתחיל מראש השנה. יום הרת עולם, יום הדין, היום בו כל באי עולם עוברים כבני מרון לפני מלך מלכי המלכים. ומה אומרים עזרא ונחמיה לשבי ציון, הבוכים בראש השנה בשל חטאיהם? "לכו איכלו משמנים ושתו ממתקים ושילחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו, ואל תיעצבו, כי חדוות היא מעוזכם". יום דין או יום שמחה?
כך גם ביום הכיפורים. מצד אחד: היום בו נחתם דיננו, יום של תענית בחמישה סיגופים, יום של תפילה, וידוי ותחנונים. מצד שני: יום-טוב, בו לובשים בגדי חג, יום עליו נאמר ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים". ושוב: האם אנו עומדים למשפט או חוגגים?
נעבור לפסח. גם כאן סממני החגיגות והשמחה אינם בלעדיים. נכון, כל ישראל הם בבחינת בני מלכים בליל הסדר, עם הסבה ויין ומצות ומעדנים, שלא לדבר על המחזה המופלא של שחיטת קורבן הפסח בבית המקדש. אך כיצד מתחילה ההגדה? "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו". ומה אנו אוכלים עם המצה? את המרור. ומה אנו אומרים לאחר ברכת המזון? "שפוך חמתך על הגויים... כי אכל את יעקב ואת נווהו הֵשַמוּ". וכיצד אנו מסיימים את הערב? "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" - כי כעת אנו בחורבן.
ומה עם שבועות? בדיוק אותה מגמה. זמן מתן תורתנו, יום תחילת הבאת הביכורים מן היבול החדש. אך באו חכמים וקבעו לקרוא את מגילת רות, על כל הצרות והטרגדיות המופיעות בה. בנוסף לכך, קבעו לנו את תיקון ליל שבועות - לילה שלם של לימוד, הבא לכפר על חטאם של אבותינו שלא הזדרזו למתן תורה. כך ששוב השמחה איננה שלמה.
אפילו בפורים, בו השמחה היא מצוות היום, יש מגבלות. סעודת פורים אינה סתם ארוחה, אלא סעודת מצוה - על כל ההתנהגות המתחייבת מכך. לצד החובה לשמח את חברינו במשלוח מנות, אנו מצווים לדאוג לעניים במתנות לאביונים. בקריאת מגילת אסתר, אנו עוברים לניגון של מגילת איכה בפסוקים המזכירים את חורבן הבית והמתארים את גזירת המן - למרות שאנו יודעים היטב שהסוף היה טוב.
בקצה השני של הסקאלה, נמצא את תשעה באב. אין יום עצוב ממנו בלוח השנה העברי, עם צום חמור ואיסור אמירת שלום והתרחקות מכל סממן של צחוק ואיסור אפילו על לימוד תורה. אך כיצד מסתיימת מגילת איכה? "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם". ומשעת הצהריים האבלות מופחתת ומותר לקום מן הארץ ולשבת על הכסא. וחז"ל קבעו שהמשיח נולד ביום בו חרב בית המשפט - דהיינו: הגאולה נעוצה כבר בחורבן.
לאור כל אלו, ברור שיש כאן מגמה אחידה. נראה שהמגמה היא להגביל הן את השמחה והן את העצב, הן את כובד הראש והן את קלותו. משום שהתורה אינה רוצה בקיצוניות לשום צד שהוא. החדרת אלמנטים מכבידים ואפילו של עצב לימי החג, נועדה למנוע את הפיכת השמחה להוללות. ואילו הזכרת הגאולה ביום החורבן, נועדה למנוע את הפיכת האבלות לייאוש.
לכשנעמיק מעט בדבר נראה, שכך היא דרכה של התורה בכל התחומים. הבה ונראה רק כמה דוגמאות על קצה המזלג. האדם מצווה להתפלל לה' ולבקש את צרכיו - אך לא בשבת, בה עליו להיות שרוי בשמחה. אך גם שמחת השבת עצמה מוגבלת, על-ידי איסורי המלאכות שמונעים צפייה בטלוויזיה ורביצה על שפת הים.
חיית הארץ, עוף השמים ודגי הים ניתנו לאדם למאכל - אך אפילו גוי מוזהר שלא לאכול אבר מן החי, שלא לדבר על דיני הכשרות החלים על יהודים. לאמור: תאכל לבריאות, אך אל תחשוב שהכל שייך לך. האדם גם מוזמן להפיק תועלת והנאה ממשאבי העולם, אך הוא גם מחויב להפריש חלק מרווחיו לעניים ולמשרתי ה' - שוב: כדי שלא יטעה לחשוב שהוא אדון-כל.
היציאה לסוכה, על כל חוסר הנוחות שהיא גורמת, נועדה גם היא להכניס אותנו למסגרת של התנהגות נכונה, של פרופורציות, של שמירה על גבולות ההיגיון והטעם הטוב.