אין "ימין" ואין "שמאל" ואין גם "רק חול וחול"

כאשר הערבים מדברים על "כיבוש", הם לא מתכוונים רק לשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים - הם מתכוונים לכל ארץ ישראל, וכאשר הם אומרים "גדה מערבית", הם מתכוונים לכל הצד המערבי של הירדן עד הים. הם, בניגוד ליולי תמיר, מעולם לא כללו את הקו הירוק בספרי הלימוד שלהם. גם המילה ישראל מעולם לא הופיעה אצלם על המפות. בניגוד לרושם שמנסים אנשי שמאל ליצור, אף מדינה בעולם מעולם לא הכירה בקו הירוק כגבול הבינלאומי המוכרז של ישראל. כל טענה שיש לנו על זכותנו לריבונות על יפו, לוד ואשדוד, תקפה גם לגבי חברון, שכם ורמאללה, וכל טענה שיש למישהו כנגד הריבונות שלנו בחברון, שכם ורמאללה, תקפה גם לגבי יפו, לוד ואשדוד. האנטי-ציונים מנסים לעורר את הרושם, כאילו ההחלטה להחזיק את השטחים שנכבשו במלחמת האין-ברירה שנכפתה עלינו ב-1967 הייתה טעות שנגרמה על-ידי אנשי ימין. הם משכיחים כי הייתה זו ממשלת שמאל שהחליטה להמשיך להחזיק בהם. האמת היא כי אילו היינו נסוגים בתום מלחמת ששת הימים חזרה לקו הירוק, לא היינו משיגים דבר מלבד חידוש פעולות האיבה כנגד יישובים במרכז הארץ, והשבת הסכנה הקיומית שריחפה עלינו. להזכירכם, מי שקרא לגבולות אלה גבולות אושוויץ היה איש שמאל (אבא אבן, למי שצעיר מכדי לזכור). אכן, החלטה זו נבעה בין היתר מתפיסת עולם שונה שהייתה רווחת אז בשמאל הציוני. באותה תקופה לא חשבו שזה בסדר שפדאיון ("חמושים" בלשון אותה תקופה) יפגעו מדי פעם ביישוב מבודד, או שקסאמים יפלו לפעמים בכמה ישובים נידחים בפריפריה, העיקר שבבתי הקפה של תל אביב יוכלו לשתות את הלאטה בנחת. אז סברו שכשפוגעים ביהודי רק משום שהוא יהודי, בכל מקום, יש לצאת להגנתו. באותה תקופה ג'ובים ותקציבים מאקדמאים אנטישמים בחו"ל לא פיתו אף אחד (כמעט). אז סברו שאת צדקת דרכנו לא ניתן למכור בנזיד עדשים. נסיגה בתום מלחמת ששת הימים הייתה מביאה גם לוויתור על הקלף היחיד שהיה לנו אי-פעם כדי להגיע לשלום. אם יש היום איזשהו שמץ של הסכמה שבשתיקה מצד מיעוט כלשהו מאומות העולם, ורק בקרב אלה שנחשבים לאוהדינו, שנסיגה לקו הירוק צריכה להביא לתום הסכסוך, הרי זו תוצאה של החזקת הקלף הזה מאז 1967. זה שאנחנו לא מספיק נבונים להשתמש בקלף הזה כדי להשיג שלום, ואנחנו כבר בעצם הודענו שאנחנו מוכנים לוותר עליו לפני שקיבלנו תמורה, אינו מבטל את התבונה שהייתה למי שהחליט מלכתחילה להחזיק את הקלף בידינו. אילו היינו ממשיכים לנהוג בתבונה, היינו מתעקשים בצדק שיש לנו זכות מלאה לכל הארץ, ומוותרים על חלקים ממנה רק בתום המשא-ומתן ורק תמורת ויתור הערבים על טענת השיבה ועל ירושלים. אבל אנחנו לא מבינים את מנטאליות המשא-ומתן המזרח תיכוני, ולכן נגזר עלינו להמשיך לוותר על הכל בלי לקבל שום תמורה, ובמיוחד לא שלום. עניינית, יש לנו זכות היסטורית, וזכות על-פי החוק הבינלאומי (וזכות על-פי הקושאן של התנ"ך, בעיני כל מי שמאמין בו - בינתיים חלק גדול מהעולם), לכל שטח ארץ ישראל המנדטורית לרבות חברון, שכם ורמאללה. להזכירכם, המסירה של הגדה המזרחית, שנכללה במקור במנדט, לידי השושלת ההאשמית, התאפשרה רק לאחר שניתן לכך אישור על-ידי ההסתדרות הציונית. אנחנו צריכים לוותר על חלק מזכותנו זאת רק תמורת שלום אמת, ועד שהערבים יהיו מוכנים לשלום אמת, עליהם לדעת שהזמן פועל לרעתם משום שאנחנו נמשיך לבנות וליישב יהודים בכל הארץ שלנו. כן - שלנו!

נכון, בתוך המחנה הציוני יש גם כאלה המכונים "ימין קיצוני", אשר גם אם הערבים יפסיקו את כל ההסתה נגד ישראל ויהיו מוכנים לשלום אמת עם מדינה יהודית, הם עדיין ידגלו ב"אף שעל", אך העובדה הזו רלוונטית בדיוק כמו שתאמרו שאם יוכח שכדור הארץ הוא שטוח יהיו אנשים שיסגדו לשמש. הסיכוי שאחד משני האירועים הללו יקרה הוא כמעט זהה. אפשר ולגיטימי בהחלט לערער על התבונה שבהתנחלויות, אבל אין לגיטימיות לערעור על זכותם של יהודים להקים שם יישובים, הן מבחינה מוסרית והן מבחינת החוק הבינלאומי. מי שמערער על הזכות הזו בעצם מערער גם על הזכות שלנו בבאר שבע, ברמלה ובעכו, ואת זה המחנה האנטי ציוני מאוד אוהב בקבוצה המכנה את עצמה שמאל ציוני. אני אישית סבור שההתנחלויות הן לא רק חוקיות ולגיטימיות, הן גם המנוף היחיד שעוד נותר לנו כדי להפעיל לחץ להבאת הצד השני להכרה כי יש לו מה להפסיד אם לא יחתור לשלום עמנו. ויתור על המשך ההתנחלויות הוא ויתור על הסיכוי לשלום. גם אנשים שמגדירים את עצמם כשמאל ציוני, מודים היום כי הקמת מדינה לצד ישראל לא תפתור את הסכסוך, אלא תהווה קרש קפיצה נוסף להסלמתו. למשל, בן דרור ימיני במאמר בבלוג שלו מ-17.9.10 טבע מטבע לשון מפתיע לכאורה: "כן לכיבוש. לא למדינה דו-לאומית", ואפילו פסק: "ספק אם יש זכות קיום למדינה כזאת". אלא שנדמה לי שכולנו כבר יודעים כי הלחץ הבינלאומי ימנע מאיתנו להמשיך במצב הקיים, וכל הפתרונות האפשריים הקיימים כיום הם גרועים. בהקשר זה, נותרה לאלו המגדירים את עצמם שמאל ציוני הטענה הצודקת בדבר הרוב היהודי במדינת ישראל. טענה שאין לזלזל בה כלל, ודעתי לא נחה אפילו שהתוצאות מצביעות על כך שהתחזיות הדמוגרפיות התבדו עד כה, או כאשר מחשבים את אחוז היהודים בשטח ישראל רבתי כ-60%. איני מוכן שבמדינת ישראל יהיה מיעוט של 40%, ואודה על האמת, דעתי אינה נוחה אפילו מהמצב הקיים בו יש בישראל מיעוט של 20%. אך לבעיה הזו מאז ומתמיד היה לנו פתרון ציוני בדוק - העלייה. עלינו להביא לארץ מיליוני יהודים נוספים. כן, רבותיי - מיליונים. בלעדיהם לא תהיה לנו תקומה, בין אם זה יקרה בתוך דור אחד או בתוך שני דורות. הדבר אפשרי והוא אפילו חיוני. אנו נמצאים היום בתקופה קריטית בתולדות העם שלנו. האנטישמיות בעולם שבה ומרימה ראש, ואין לדעת לאן הדבר יוביל. אנו לא נסלח לעצמנו אם לא נלמד מהטעות שנעשתה ערב מלחמת העולם השנייה, ולא נפתח במבצע נרחב להעלאת מיליוני יהודים. בצד קריאה דרמטית מכל ראשי המדינה לכל יהודי העולם להפסיק להתלבט ולעלות בהקדם, יש צורך להכין תשתית אדירה לקליטתם. יש להקצות את המיליארדים כדי לבנות את התשתית הזו, וכמו הציטוט הידוע מהסרט ההוליוודי "שדה החלומות": אם נבנה אותה הם יבואו. החזון יהפוך למציאות. נו טוב, אם אתם מוכרחים, אנסח זאת כך: "אם תרצו, אין זו אגדה".

האנטי-ציונים (שחלקם פועל במסווה במסגרת מפלגות ציוניות לכאורה), תמיד יתעקשו שהם ציונים, ומי אתה שתגיד להם מה זה ציוני, בעוד אותם אנשי "שמאל" ציוני, ימשיכו ויתעקשו באופן פתטי שהם לא "ימניים", כי הם בעד פתרון שתי המדינות לשני עמים. כך מונצח הפילוג בתוך המחנה הציוני, המשרת אך ורק את האנטי-ציונים. אלא שפתרון שתי המדינות לשני עמים מעולם לא היה קיים באמת. בדיקה של פרטי הדרישות של הערבים (כמו שיבת פליטים לשתי המדינות), והעובדה שהם ממשיכים להתעקש לא להכיר במדינה יהודית, בעוד שאפילו ראש הממשלה ה"ימני”, בנימין נתניהו, הצהיר על מוכנותו להכיר במדינה ערבית בארץ ישראל, מעידים שפתרון שתי מדינות לשני עמים בכלל לא על הפרק. לכל היותר מדובר בשתי מדינות (שהיום הן כבר בפועל שלוש) לעם אחד - העם הערבי. האמת היא שלערבים לא באמת משנה אם יהיו 21 מדינות ערביות, או 22, העיקר לחסל את המדינה היהודית. נגד זה הציונים כולם צריכים להתאחד, ולהפסיק להתפלג כל פעם שהאנטי-ציונים מפריחים לאוויר איזו אשליה או חלום באספמיא. כשהערבים יפסיקו לחנך את ילדיהם שיהודים עושים מצות מדם של לא-יהודים, ושהם רוצים לשלוט בעולם לפי הכתוב ב"פרוטוקולים של זקני ציון", ושהם מחללים בתולות מוסלמיות, ושהם בעצם חזירים וקופים וכולי; אז נדע שיש עם מי לעשות שלום. כאשר הם גם יהיו מוכנים להכיר בנו, לא כיישות מדולדלת, מושפלת ותלותית, אלא כמדינה שוות זכויות, ריבונית, גאה ועומדת בזכות עצמה, נדע שהם מתכוונים לעשות שלום. עד אז, נחרוק שיניים ונתמקד בהבטחת הקיום והביטחון. אני יכול לחשוב על עשרות נוסחים שונים שבהם נביל שעת' יכול להכיר בקיומו של עם יהודי, בזכותו להגדרה עצמית ובזכותו למדינה משלו בארץ ישראל, מבלי לוותר על הטענה המופרכת שלהם לזכות השיבה של הפליטים. אך הוא מסרב בתוקף. לא רק הוא, אף מנהיג ערבי לא שוקל הכרה כזאת. זו עוד הוכחה שהוויכוח האמיתי הוא כבר מזמן לא בין שמאל מדומה שלא קיים, לימין שקיים רק בתעמולה השקרית של האנטי-ציונים. הוויכוח האמיתי הוא בין אלה שמצדדים בשיבת פליטי 48', והפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה, כלומר עם מיעוט יהודי שחי בפחד בגטאות, לבין אלה שעומדים על כך שמדינת ישראל היא מדינתו היחידה של העם היהודי, וזכותה להישאר כזו. כלומר בין הציונים לבין האנטי-ציונים לרבות האנטי-ציונים המתחזים לציונים.

האנטי ציונים מוליכים את אלה שמגדירים עצמם כשמאל ציוני באף על-ידי תרחישי שלום, שאף פעם לא מתקיימים, ומתבלים אותם בתרחישי אימה על מתנחלים המורדים במדינה וגוררים אותה למלחמה בניגוד לרצונה. זוכרים כיצד הזהירו מפני עימות מזוין עם מפוני גוש קטיף? דבר מכל ההפחדות הללו לא קרה. כעת מנופפים כלפי השמאל הציוני בדחליל הקרוי "נוער הגבעות". כפי שחזון גן העדן של השלום שהובטח על-ידי האנטי-ציונים לא התגשם, כך גם תסריטי האימה על אודות המתנחלים לא התגשמו. בדיקה מדוקדקת של תעמולת השטנה כנגד מתנחלים מגלה שרובה שקרים שיוצרו על-ידי זרועות התעמולה של ארגוני הטרור, בסיוע לא מועט של ארגונים אנטי-ציוניים בקרבנו ועיתונות המשתפת עימם פעולה. כל יהודי שמציב שמירה כדי להתגונן בפני הטרור, הופך בהינף קולמוס של האנטי-ציונים לגנגסטר אלים שמתעלל במחבלים האומללים, שרק רוצים לגדל את ילדיהם בשקט, ולהבטיח את עתידם כשאהידים. לעומת זאת, כל האזהרות של הציונים מפני הכישלונות של תרחישי האוטופיה של האנטי-ציונים התגשמו אחד לאחד בדיוק מצמרר.