|
הגדוּלָה והידוּענוּת נגעו גם בנו. בחדר הקטן של הוריי, בקיץ הרחוק ההוא, הושטה אליהם, ובעקיפין גם אלי, כף יד מטופחת, של יהודייה צרפתייה המסרבת להזדקן, שהייתה חלק מההיסטוריה של צרפת בימיה הקשים והגאים | |
|
|
|
אמי האריכה ימים רבים לאחר פטירתה של קלרה מאלרו בשנת 1982. נספח התרבות מהשגרירות הצרפתית, שהחליק אלינו במכונית השרד שלו, בישר לאימא על פטירתה, כנראה לפי רשימה שהוכנה בשגרירות. הוא הביא איתו קטעי עיתונות שסיפרו על קלרה, ולפתע הבחנו שהיא הייתה ממש חתיכת היסטוריה צרפתית, היא נולדה בשנת 1897, והייתה בת 85 במותה. תמונותיה, מסעותיה עם אנדרה מאלרו ובלעדיו, התייצבותה בראש מאבקים ציבוריים, אהדתה החמה לישראל ולקיבוץ, כל אלה נמרחו בעיתונים הצרפתיים, מסביב לדיוקנאות שלה. כמובן שתמונתה בעת הבציר, מנופפת במַבְצֵרָה שאבא נתן לה, ומגלה יותר מטפח בשסעי חולצתה המופשלת, הייתה התמונה שהתחבבה עלינו יותר מכולן. הנספח סיפר לאימא שיש התעניינות גדולה בצרפת בחייה של קלרה. ויש סופרים צעירים שחושקים בכתיבת ביוגרפיה על חייה הצבעוניים. ובאמת יצאו כמה שנים ואימא קיבלה פנייה מסופר צרפתי, כריסטיאן דה-ברטילט שמו, שתתכונן לספר לו על קלרה. והוא הגיע ארצה ממש כמו שהבטיח ואימא נסעה אליו למלון בתל אביב, ואחר-כך הוא בא גם אלינו. הוא צילם ללא הרף ואני כמובן שלא הבנתי אף מילה מהצרפתית שלו. אנגלית הוא לא רצה לדבר ועד מהרה פג ענייני בו. אבל האיש הבטיח וקיים. ובשנת 1985 הוא שלח אלינו עותק מהביוגרפיה רבת העמודים שכתב על קלרה. אימא אמרה בסלידה קלה, שהוא בוודאי חי איתה ממש בשנותיה האחרונות. כמו שנהוג בבוהמה הצרפתית. וד"ר אלי בן גל ההיסטוריון מקיבוץ ברעם העיד על כך מקרוב, וכמו שנהגו ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר, שלקחו להם, באחרית ימיהם, מאהב ומאהבת צעירים, יהודים כמובן, מתוך פזילה מכאיבה, אל הביוגרפיות העתידיות שלהם. כך או כך, לאחר שאימא נפטרה, בשנת 2004, שגיתי ונפטרתי גם מכרך הביוגרפיה של קלרה מאלרו. ההקדשה הנלהבת שכתב כריסטיאן דה ברטילט לאמי לא דיברה אלי. וסילקתי את הספר עם שאר ספרים מיותרים מבית הוריי. אבל עם חלוף השנים התחלתי להתגעגע אל ההרפתקה הקיצית ההיא, של הקיץ המתוק של 1963, ואל חולצת הבטן המופשלת, ואל השובבות לוקחת הלב של היהודייה הפריסאית. בתה, קונסטאנס, כמדומני עדיין איתנו, אבל אין לנו שום קשר. וכל בוקר, כשאני יושב אל המחשב, אני עוצר בעצמי שלא לנסח מכתב נוסטלגי אל הסופר כריסטיאן דה ברטילט, או אל המו"ל שלו, הוצאת פרין הפריסאית, ובו לבקש עותק מהספר. כך וכך, אני בנה של הגברת לולה פורת, שנתקשרה מאוד אל מאדאם קלרה מאלרו, והיא אף מוזכרת בספרו של דה ברטילט, ותמונותיה עם משפחתה בקיבוץ, ועם הגברת מאלרו נדפסו בנספח של הספר. ובכן, בשל סיבות של נוסטלגיה, זיכרון וגעגועים, האם תואילו לשלוח אלי עותק? כתובתי היא... כן, גם אני יכול להיאנח אנחת קשישים מגועגעת. הגדוּלָה והידוּענוּת נגעו גם בנו. בחדר הקטן של הוריי, בקיץ הרחוק ההוא, הושטה אליהם, ובעקיפין גם אלי, כף יד מטופחת, של יהודייה צרפתייה המסרבת להזדקן, שהייתה חלק מההיסטוריה של צרפת בימיה הקשים והגאים. אותה אישה נועזת ושובבה, פריט מוכר מהימים המפוארים של שלטון דה-גול. פוליטיקאים רבים בארץ, עיתונאים מלחכי פנכה וסתם אנשי ציבור, יצאו אז מגדרם לגעת בתהילה החולפת של הגנרל ארוך החוטם. אבל היא בחרה דווקא באמי, ובאבי, ובקיבוץ שלנו, ובכרם המטופח שלנו. ובצעיר המבולבל היושב מולה וחורת בזיכרונו את סיפור הביקור. והיא אפילו התפנתה להבחין במבט ההוא, ולנבא לאיש הצעיר, שיבוא יום והוא יכתוב את הדברים הללו לזיכרון.
|