"סוף להקפאה" זוהי הכותרת הראשית בעיתוני ארצנו ובמהדורות החדשות. ראשי המתנחלים ביו"ש הודיעו על סוף מועד ההקפאה החוקי, נתניהו הודיע כי לא יוכל להמשיך בהקפאה, ואבו-מאזן נוהג כאילו הוא בעל הבית של מה שקרוי בפי הסומים "תהליך השלום" ובפי הריאלים יותר "התהליך המדיני".
בשנה שעברה הפציעה לעולם הגזרה. "בכל דור ודור עולים עלינו לכלותינו" נאמר במקורות, וניתן להוסיף "בכל דור ודור גזרה אחרת מכה בנו". גזרת ההקפאה שבאה כביכול להתניע מחדש את התהליך המדיני עשתה את שלה, היא התניעה את התהליך... אך ההקפאה גם הביאה, ככל הנראה, לקץ התהליך כיוון שכעת היא עומדת במחלוקת המשכתו.
ראשי המתנחלים ביו"ש אמרו כי הבנייה תמשך כעת, מתחילים שוב לחזור לשגרה נורמאלית שכל עם במדינתו העצמאית רשאי לה. ואבו-מאזן הכריז כי הוא "נותן לנתניהו עוד שבוע להחליט בנושא הארכת ההקפאה". נו, על נתניהו ממש להודות לכבודו.
טענות מגוחכות העולות בתקשורת כי "אם נתניהו היה מודיע על הארכת ההקפאה הכל היה מסתדר". מגוחך הדבר, ראו איך הפכה סוגיית ההקפאה לשם דבר. ההקפאה עצמה הפכה לאישו, לעניין מרכזי שבלעדיו אין תהליך - פעם אחר פעם נופלות ממשלות ישראל במלכודות הכה לא מתוחכמות שמציב לה השועל הערמומי בדמות רש"פ ובגבוי הדוד סם. פעם זו חתימה על הסכם הבנות שרירותי ופעם זו הודעה על הקפאת חייהם של אזרחים ישראלים. בשתיהן נופלת ישראל למלכודת שלילת הזכויות הבסיסיות של כל עם ועם - הזכות לחיים וביטחון, ובשתיהן היא מבינה בדם וביזע כי נפלה בפח.
הצביעות במלוא עוצמתה בשנה שעברה, כאשר הוכרזה ההקפאה, היו שאמרו כי כעת נוכל להראות שלא אנו 'סרבני השלום' אלא הצד הפלשתיני... אמרו... והיום כאשר רואים שוב כי אכן הם סרבני השלום, לוחצים אותם דוברים על ה
ממשלה להמשיך את ההקפאה. האם לא היה די בכמעט שנה של עצירת חייהם של אזרחי ישראל, האם לא הוכיחה ישראל די והותר כי לא היא הסרבנית? כאשר אדם אינו רוצה להבחין בניצב מולו, שום דבר לא יעזור. מבחינת העולם, טוב לו כי ישראל היא הנדחקת לפינה וזאת לא ישנו הקפאה נוספת או מהלך חד-צדדי אחר.
עלינו להפנים, את אשר היינו כבר צריכים להפנים ממזמן, כי ככל שננסה יותר 'להראות לעולם' כך נקבל את התוצאה ההפוכה. דרך צדקנית זו עושה בדיוק ההפך, היא מהווה 'עדות' כי לא אנו בעלי הצדק. העולם מביט ואומר - "הנה, הקפאת ההתנחלויות ביו"ש בוצעה על-ידי ישראל בעצמה, כלומר שהעמדה הפלשתינית היא הצודקת אחרי הכול ולא העמדה הישראלית." ובדרך צדקנית שכזו לא ניתן לשכנע את דעת הקהל העוינת מראש.
משום מה תמיד זכויות רלוונטיות של כל עם ועם ניצבות בפני סימני שאלה כאשר הנידון הוא העם היהודי ומדינת ישראל. הרי שזכות לבנייה במדינה ריבונית אחרת, נאמר אנגליה, לעולם לא הייתה עולה על הפרק. אך כאשר מדובר בישראל - אין זכות מוחלטת והכל פתוח לדיון. הצביעות במלוא עוצמתה.
ממשלה ישראלית חזקה צריכה להציב עובדות מוגמרות לעמי העולם, בעלי ברית ואויבים כאחד - יש לנו זכויות כפי שלכול עמי העולם יש זכויות בסיסיות. לא נסכים לדון על זכויותינו הבסיסיות. לא נקבל כל ערעור על זכויותינו אלה.
מול ארה"ב יש לומר מילים ברורות - אנו בעלי ברית בעלי מטרה משותפת, בעלי אינטרסים משותפים, אך אנו בעלי ברית ואף צד אינו משועבד לצד האחר. ישראל היא אינה קולוניה של ארה"ב וזאת השנייה אינה ה'טראסטי' שלנו.
המציאות הזו, בה דנים בכל מה שמסביב ולא בלב העניין חייבת להיפסק על-ידי ישראל, אנו חייבים לשים סוף להפקרות המשתוללת לפני שהיא תשים סוף למדינת היהודים בכל נגיסה נוספת בזכויותינו הבסיסיות, יש לשים סוף ללחץ הבינלאומי שאליו נקלעת ישראל בכל תהליך מדיני. בדרך זו לא יושג לא הסדר מדיני המבוסס על הבנות הדדיות ומציאותיות ובטח לא "שלום".
כעת אזרחי ישראל ביו"ש רשאים לשוב לבנות את בתיהם. יש שיאמרו כי כעת הם קיבלו, בסבלנות מרה, את זכותם הטבעית בחזרה. ויש שיאמרו כי הגיע הקץ לא לסבלנות אלא להפקרות.
