סוף הרפובליקה הישראלית הראשונה?

בחמש-עשרה השנים שחלפו מאז הרצח, ישראל ביצעה תפנית שמאלה מדרך רבין. באופן אירוני, מתנגדי דרכו של רבין פנו הרבה יותר שמאלה ממה שהוא-עצמו בחייו היה מוכן לפנות. רבין הבשל, שניהל את מדיניות השלום של ישראל בסך הכול שלוש שנים ומחצה לערך - למן נצחונו ב-1992 ועד שנרצח בנובמבר 1995 - נחשב בדיעבד לנץ ביחס לעמדות שמאמץ בנימין נתניהו. במובן זה, דרכו של רבין ניצחה. מובן שאיש בימין לא יעשה חשבון נפש על ההסתה שהביאה לרציחתו, אולם חשבון נפש דומה איננו מתקיים גם בשמאל שסטייתו מדרך רבין הפכה אותו לגורם שולי בפוליטיקה הישראלית. אולם דרכו של רבין נחלה, במקביל לניצחונה הפוליטי, גם תבוסה רעיונית. חמש עשרה שנים לאחר שנרצח, ישראל חסרה מפלגה פוליטית ציונית פרגמאטית. מפלגת העבודה מפוררת לחלוטין, וברשותה 31 מנדטים פחות מאלו שהיה לה כשנרצח רבין. הליכוד משוסע וקרוע בין פוליטיקאים פרגמאטיים ובין פוליטיקאים ימניים קיצוניים, וקרע זה מונע ממנו לבדוק (ולטעמי, לחשוף) את (אי)כנות כוונותיהם של הפלשתינים. מה שנותר מהשמאל הישראלי מסתובב בין קדימה האופורטוניסטית, מרצ הגוססת והקומוניזם האנטי-ציוני הלוהט של חד"ש-רק"ח. בישראל 2010, אין אלון ואין רבין, וגם לא אהרל'ה יריב איש 'העבודה' וויקטור שם-טוב איש מפ"ם, שניסחו את 'נוסחת יריב-שם טוב' הנשכחת הקוראת להידבר עם הפלשתינים בתנאי שיזנחו את הטרור. הפרגמאטיות של תנועת העבודה ההיסטורית ניצחה, אולם כיום אין לה ייצוג בפוליטיקה הישראלית; המפלגה הגדולה היחידה שמנסה לדבר על תהליך שלום מתוך האינטרס הלאומי והביטחוני הישראלי, היא המפלגה שמנהיגהּ נסוג מרצועת עזה ללא כל תמורה, עקר אלפי מתנחלים והביא לעליית משטר טרור רצחני. 15 שנה אחרי, דרך רבין - הלא היא דרכה של תנועת העבודה ההיסטורית - נמצאת בצומת שבין ניצחון היסטורי ובין תבוסה פוליטית. רבין היה מדינאי ציוני עם מחויבות אדירה למטרתה של הציונות - בית לאומי לעם היהודי - ונדמה שהמגמות הפוסט-ציוניות שפשטו בשמאל הישראלי מעידות כי ככל שמבחינה פוליטית התקרב הציבור הישראלי לדרך רבין, דווקא השמאל נטש אותה. קיפול דגלי ישראל בהפגנות, שתיקה נוכח השתלטות מרצים פוסט-ציונים על האקדמיה, נכונות לוותר על כל פיסת ארץ שנתבעת על-ידי הפלשתינים, סירוב להזכיר שוב ושוב כי דווקא הפלשתינים דחו את כל הצעות ישראל לפשרה היסטורית - כל אלה ועוד מעידים כי השמאל הישראלי הוא פוסט-רביניסטי לא פחות משהוא פוסט-ציוני. הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט לעג בשעתו לעמיתו בלז פסקל, שהתפלסף על קיומו של חלל ריק. ואכן, כמו בפילוסופיה, גם בהיסטוריה אין ואקום; ואת הוואקום שהותירה תנועת העבודה ממלא הניאו-פשיזם הישראלי בדמותו של אביגדור ליברמן. ההצעה האחרונה שהציע, לסגת משטחי מולדת על-מנת להעביר לרשות הפלשתינים את ערביי ישראל, מלמדת כי ליברמן הוא - כהגדרת הפשיזם - "לא ימין ולא שמאל". היעדר פרגמטיזם פוליטי, ציוני-סוציאל דמוקרטי, המשלב ציונות לוהטת עם נאורות מחשבתית, מותיר את הזירה פתוחה למקדשי הכוח, הסמכות, חובבי הלאומנות העזה, הפוסט-ציונות האמיתית שהיא הצד השני הפוסט-ציונות השמאלנית. מול השמאל הקורס והימין ההיסטורי המשוסע, צומח הפשיזם. כשהימין נאבק על ג'בלאות ביו"ש ומשחק לידי הפלשתינים, והניוון המוחי של השמאל הציוני מצמיח את גידול הפרא האנטי-ציוני, ליברמן נכנס לתמונה.

כדי לשוב לדרך רבין, ישראל זקוקה לתיקון ציוני עמוק, כזה שיכלול התפכחות אדירה מן הפלשתינים משמאל, והתנערות גדולה מחזון ארץ ישראל השלמה מימין. ישראל איננה צריכה עוד מפלגת מרכז, עוד תנועת מישמש פוליטי, או עוד "מפץ גדול". השיבה לרבין כרוכה בהתארגנות מחודשת של הציונים במסגרת זרם מרכזי אחד גדול ובמרכזו פרגמאטיות פוליטית; זרם אחד עם חזון ציוני ברור. ניתן להתווכח, אפשר גם לקיים סיעות נפרדות, אולם על הציונים לחתור להקמתם מחדש של הליכוד המנחם בגיני מזה, ומפלגת העבודה הרביניסטית מזה. לא "מדינה דו-לאומית" ולא "שמאל לאומי" כי אם שיבה לממלכתיות הבן-גוריונית. ישראל איננה חסינה מהמתרחש בעולם: בדנמרק, בשוודיה, בהולנד ובמדינות רבות עולים כעת כוחות חומים מזה ואדומים מזה. אלה ואלה אויביה המושבעים של הדמוקרטיה. אלה מונעים על-ידי שנאת האיסלאם, אלה - על-ידי תיעוב האוניברסאליות הכלל-אירופית הליברלית והסוציאל-דמוקרטיה הנאורה. ישראל עלולה למצוא עצמה מתמודדת עם כוחות שמעולם לא הכירה. אם לא תשוב מרצונה ובהחלטה מודעת לדרך רבין, היא עלולה למצוא עצמה מוכרחת לשוב אלה. מול האיום החום והאיום האדום - שני קטבים שעיקרם ריסוק הלגיטימיות של ישראל הציונית, היהודית והדמוקרטית - אין ברירה מלבד חזרה לכחול-לבן של רבין. נתניהו הוא, באופן אירוני למדי, המנהיג היחיד שמסוגל לעשות כן. הוא, שהתנגד אז בבוטות קולנית לרבין, נמצא היום משמאלו אך עומד על אותה קרקע ציונית. אם לא ייקח על עצמו נתניהו את אתגר המנהיגות המוטל עליו, הוא עלול למצוא עצמו בין הפטיש האדום לסדן החום, לחוץ במציאות בלתי-אפשרית כשברקע האיום האירני והפלשתיני על מדינת ישראל. אם יסרב נתניהו ליטול על עצמו את האתגר הרביני, הוא לא ימצא עצמו - כטענת תומס פרידמן - כהערת שוליים בהיסטוריה הישראלית, אלא יככב בפרק החותם את סופה של הרפובליקה הישראלית הראשונה, בשאיפה שאכן תקום זו השנייה.

כמו יגאל אלון ורבים אחרים בתנועת העבודה, ייצג רבין גישה פוליטית פרגמאטית וביסודה ראיית הסכסוך הישראלי-פלשתיני כקונפליקט שפתרונו חייב להיעשות במסגרת הצרכים הביטחוניים והאינטרסים הלאומיים של ישראל. במובן גדול, החברה הישראלית צעדה צעד אחד גדול שמאלה מעמדותיו של רבין: רבין שלל מכל וכל את רעיון המדינה הפלשתינית, לא קיבל על עצמו את המחויבות לחזרה לגבולות 67' וראה בירושלים המאוחדת הישג שאין לוותר עליו. סביר להניח שאילו היה מציג רבין את העמדות שמעלה כיום בנימין נתניהו עצמו, היה מוקע אל הקיר יותר משהוקע בחודשי חייו האחרונים טרם נרצח. המחויבות היסודית של רבין הייתה לערכים שעמדו ביסוד תוכניות מדיניות כמו 'תוכנית אלון'. בעידן של אינסוף יוזמות מדיניות ופרוגראמות פוליטיות, ספק אם ישנם יותר מדי ישראלים שזוכרים את 'תוכנית אלון', אולם תוכנית זו התבססה על הכתפיים הרחבות של החברה הישראלית: נסיגה מרוב שטחי יש"ע אך לא מכולם; סיפוח החלק המזרחי של הרי יו"ש ובקעת הירדן; שמירת אזורים בעלי חשיבות ביטחונית לישראל ברשותה - דרום רצועת עזה, מזרח ירושלים, גוש עציון, הרי בנימין ואף חלקים מסיני. תוכנית זו, שהתבססה על דבקותו של אלון בצורך לשמור על רוב יהודי מוחלט בישראל, הייתה מוקעת היום על-ידי השמאל כ"סיפוחיסטית", ועל-ידי הימין - ותרנית ומנוגדת לאיוולת החדשה בדבר "מדינה דו-לאומית".