כאשר פותח רש"י את פירושו לתורה, הוא מביא את דבריו הידועים של ר' יצחק, המסביר מדוע התורה אינה מתחילה במצות קידוש החודש, אלא מקדישה את כל ספר בראשית ושלוש פרשות בספר שמות לתיאור תולדות ישראל והעמים. אך כאשר חותם רש"י את פירושו לתורה, הוא עושה זאת לכאורה בלא כל חגיגיות: "לעיני כל ישראל - שנשאו ליבו [של משה] לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר 'ואשברם לעיניכם'. והסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו, שנאמר 'אשר שיברת' - יישר כוחך ששיברת". בהסתכלות על הפסוק עצמו, פירושו של רש"י (הנשען על דברי חז"ל במסכת שבת) הוא אכן הפשט. מה עשה משה "לעיני כל ישראל"? - שבר את הלוחות, שכן הוא עצמו מדגיש ששבר אותם "לעיניכם". ולמה אומר לו הקדוש ברוך הוא "אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שיברת"? וכי משה אינו יודע ששיבר את הלוחות? אלא שהמילה "אשר" צריכה להיקרא כמו "יישר" - דהיינו: טוב עשית ששיברת. אך כלום לא היינו מצפים מרש"י לפירוש קצת יותר מרומם? אולי לאמירה שתקביל במשהו לזו שבה פתח את פירושו לתורה, משהו מוסרי-עקרוני כללי, ולא התייחסות נקודתית למעשה אחד בלבד מבין העשרות המתוארים בחמשת החומשים שאנו מסיימים כעת את קריאתם? כדי להבין זאת, הבה ונחזור לחטא העגל ובעיקר לתגובתו של משה עליו. הקדוש ברוך הוא מספר למשה על החטא ומודיע לו שבכוונתו להשמיד את עם ישראל. משה מתפלל ומצליח להעביר את רוע הגזירה, ואז הוא יורד מההר. בראותו את העגל והמחולות סביבו, הוא שובר את הלוחות. משה שורף את העגל, מוהל את האפר במים ומשקה את בני ישראל, וכך - על-פי המדרש - מזהה את החוטאים. לאחר מכן הוא מכנס את בני לוי ומורה להם להרוג את עובדי העגל; בו ביום נהרגים 3,000 איש. למחרת הוא שב ועולה להר סיני, ומבקש מה' שאם לא ימחל לחטא - "מחני נא מספרך אשר כתבת". ה' סולח, נותן את הלוחות השניים ומצווה על הקמת המשכן. תגובתו של משה על חטא העגל מצטיינת קודם כל בנחרצות ובתקיפות. מיד בראותו את גודל החטא (ה' לא אמר לו שבני ישראל רוקדים סביב העגל, ומראה עיניים תמיד מרשים יותר ממשמע אוזניים) - הוא שובר את הלוחות. חז"ל נותנים כמה הסברים למעשה זה, אך לענייננו חשובה המהירות בה משה מחליט ומבצע. דומה שמטרתו העיקרית היא לגרום לעם להלם, והוא אכן משיג אותה. עובדה שאיש אינו מעז להתייצב נגדו, גם כאשר הוא שולח את בני לוי להוציא להורג - ללא משפט! - את העובדים לעגל. לאחר מכן פועל משה לביעור מיידי של קיני החוטאים, ורק לאחר מכן הוא יכול לחזור אל ה' ולשוב ולבקש שיסלח על החטא. צריך לשים לב: מה שהשיג משה ביום הקודם, כאשר מנע את השמדת העם, היה רק "הפסקת אש". התורה אומרת שה' ניחם על הרעה אשר ביקש לעשות לעמו - אך לא שהוא סלח על החטא. את הסליחה הזאת מבקש משה להשיג כעת, והוא פונה לה' בתקיפות שלא תאמן: או-או. או שתסלח לבני ישראל, או שאני יוצא מהמשחק. יש המפרשים את מילותיו "מחני נא מספרך אשר כתבת" שבקשה ששמו יימחק מהתורה (ואז מובן שהיא מאבדת חלק משמעותי מנכונות בני ישראל לקבל אותה), ויש המפרשים שהוא מבקש להימחק מספר החיים - דהיינו: אם אינך סולח לבני ישראל, טוב מותי מחיי. כעת, הבה נדמיין שמשהו דומה היה מתרחש בימינו. הרי היינו עדים למאמרי פרשנות מלומדים ולפאנלים של מומחים, שידונו בשאלה האם בכלל על משה להגיב, ואם כן - כיצד. דעת הקהל הייתה לוחצת להקים ועדת חקירה שתבחן איך התחולל המחדל. מועצת האו"ם לזכויות האדם הייתה נזעקת לנוכח רציחתם של העובדים לעגל, וטוענת שהדבר מהווה הפרה של חופש הפולחן. פרקליט ממולח היה מגיש תביעה ייצוגית נגד משה, בטענה שהוא השחית בחוסר סמכות את הלוחות, שהם רכוש העם. פרקליט אחר היה טוען, ששריפת העגל - שנבנה מתרומות פרטיות - הייתה פגיעה בחופש הקניין ובזכויות היסוד של התורמים. בקיצור: תהליך הטיהור ועקירת החטא היה מסתבך ומתמשך לאורך חודשים ארוכים, וייתכן שעד שהיה מסתיים - כבר לא היה החטא נראה רע כל כך. מן הסתם היו מי שאומרים שבעצם אהרון אשם משום שנכנע ללחצי העם ואיומיו, ואולי משה אשם משום שעזב את העם לארבעים יום, ואולי בכלל ה' אחראי משום שהוא ניסה לאסור את עבודת האלילים שהעם כל כך רגיל אליה. את כל זה מונע משה במפגן של מנהיגות מופתית. קודם כל, הוא מפסיק את החטא במהלך הדרמטי של שבירת הלוחות. למרות שהלוחות הם מעשה אלוקים והכתב שעליהם הוא כתב אלוקים, למרות שהם כוללים את עקרונות היסוד של עם ישראל - משה לוקח על עצמו את האחריות ושובר אותם. בלי לשאול, בלי להתייעץ, בלי להתלבט. לאחר מכן, הוא עוקר במהלך חד אחד את הגידול הסרטני שפשט בעם, לפני שישלח גרורות ויהפוך לקטלני. ואילו בסיום המהלך כולו, הוא מוכן להקריב את עמדתו כמנהיג ואפילו את חייו למען אותו עם עצמו. אכן, "יישר כוחך ששיברת". רק מנהיג בקנה מידתו של משה יכול היה לפעול בצורה כזאת, ובכך להציל את עם ישראל מהתמוטטות רוחנית שהייתה גורמת להשמדה פיזית. כאשר משה הולך לעולמו, מוצא רש"י לנכון לסיים בהדגשת אותו מעשה, בו הוכיח משה שאיננו רק אדון הנביאים, אלא גם גדול המנהיגים. בכך ראוי להשלים את התורה ואת פירושה.