אינני יכול לתאר לעצמי כי נתניהו רואה במצב שנוצר עם חידוש הבנייה תשובה סופית לתביעה של הקהילייה הבינלאומית ובראשה ארצות הברית להאריך את ההקפאה כדי לתת סיכוי לשיחות השלום. הוא יודע יותר מאשר רבים וטובים בינינו, כי הבחירה בין ישראל על המגרש הבינלאומי, לבין כרטיס צהוב אחד ושני ובעקבותיו הרחקה מן המגרש, גוזרת גזירה קשה מנשוא על ישראל כולה. על כן אינני מעלה על הדעת, גם כשבישראל כל מה שאינו עולה על הדעת עולה גם עולה, כי נתניהו עשה את הבחירה.
אני מעדיף לחשוב, כמעט אנוס לחשוב, כי אנו נמצאים מול טקטיקן המציג את התרגיל כאסטרטגיה ומחכה לרגע האחרון כדי להפתיע את הכל בשליפת הקלף האסטרטגי הנבחר מן השרוול כדי שהשופטים באומות העולם לא יוציאו בסופו של דבר את הכרטיס האדום. עד כמה הטקטיקן מסתכן יותר מדי, ובאיזו מידה הליכה על הסף כרוכה לעיתים קרובות בחציית הפס הלבן האחרון, היא שאלה שיש לשאול אותה, אולם היא בתחום החוכמה הטקטית לא החוכמה האסטרטגית. יצליח, יוכתר כגאון. ייכשל יישאו אותו על כפיים בתקשורת המתנחלים ויירו בו חיצי רעל מושחזים מכל עבר. החיצים גוברים גם על מי שנושאים אותו על כפיים. טקטיקה היא תמיד הימור. צריכים קמע אמין ומנוסה כדי לבקש בתיווכו שה' יטיל בעבורנו את הקוביות על הצד המועיל.
אבל מעבר לעיון ולדיון בפן ההימורי של הטקטיקה, אם אכן מה שאנו עדים לו הוא טקטיקה, ראוי להתבונן בסכנה ממשית אחרת ההולכת והופכת למציאות מטרידה והרת סכנות. מזליפים לתוך התודעה הציבורית הישראלית במינון ההולך וגובר סם של הזיה כי התעלמות מן העולם היא מהלך הרואי משתלם. אומץ לב מנהיגותי מצויר כניצחון הדביקות במטרות הנעלות הלאומיות, כגילוי כי מי שעומד על דעתו אין בתבל כולה מי שיכול להכניעו.
נשיאים וראשי עם מוצגים כענקים חסרי אונים המתבצרים במצודות סדוקות של הצהרות המתרוקנות מכוחן מיד עם השמעתן, ועל ההרים אין רגליים למבשר כי קומץ נחוש ומאמין, חזק תמיד יותר מחבורה רטורית שיש עימה ממון ופלדה וארמיות אדירות עוצמה, אבל ה' אלוהים איננו עימה.
הסם הזה פועל על הראייה החוצה ועל הראייה פנימה. החוצה העולם כולו הוא "אום שמום" ו"עוצו עצה ותופר" ומלכים פתטיים שכוחם אינו גדול יותר ממלך בחפיסת קלפים דל פלסטיק. פנימה הישראלי הוא עם לבדד ישכון, ענק אידיאי בין חגבים, חכם הרזים בין המטומטמים, אס!
נתניהו יודע היטב שסם ההזיה הזה הוא קטלני. הוא אינו יכול לרצות כי במשמרת שלו יוזרק לתוך ורידי האומה שעל ממשלתה הוא מופקד. הוא מכיר את הגודל הטבעי של העולם ואפילו את הגודל הטבעי של ישראל הוא מכיר, אבל הוא לא יכול למנוע בעד כוהני ההזיה הזאת מלסכן את הציבור כי הוא חבר עליהם, גם זאת כנראה רק טקטית, כדי לעמוד בראש הקואליציה היחידה שאפשרה לו להגיע למלכות. מי שמקשיב למה שנתניהו אמר ואומר על שתי מדינות לשני עמים, על אבו מאזן שהוא הפרטנר שלו, על הצורך לא להרגיז את אומות העולם יותר מדי, שומע כי נתניהו יודע היטב שבלי העולם אין לישראל יכולת עמידה בעולם ותוהה מה הוא עושה כשהוא מחליט בשלב הזה לעשות כביכול את הכול כדי להרגיז את האומות יותר מדי.
נתניהו הוא מדינאי רב ניסיון ובעל זיכרון היסטורי. הוא יודע היטב מה משמעות הצהרתו של הנשיא סרקוזי שאמר אך אתמול כי :" אירופה צריכה לשוב ולהיות מעורבת בתהליך במזרח התיכון. איחוד מדינות הים התיכון באיחוד האירופאי, מושפעות השפעה מכרעת ממה שמתרחש בזירה הפלשתינו-ישראלית. איננו רוצים עוד לשבת כצופים. אנו עומדים על כך כי נמלא את התפקיד השמור לנו על-פי טבענו והחלטנו על כן ליטול ביוזמות". אצבע בעיניו של הנשיא אובמה היא אצבע פוגעת ואצבע רומזת קוראת לאירופה לבוא למזרח התיכון.
הקריאות גסות הרוח " ברק חוסיין אובמה " וחוסיין בערבית, הן לא רק בלתי סבירות מבחינה עולם המידות ונימוסי עמים אלא גם נגועות באיוולת פוליטית. המעצמה היחידה בעולם שרואה בישראל של היום את ישראל של כל הזמנים שיש לשמור עליה כבת ברית מדינית ותרבותית, מורחקת ובוואקום שנוצר מגיעות האומות הסובבות את הים התיכון ואירופה. נתניהו יודע שזה תהליך בלתי נמנע ומסוכן מאין כמוהו.
אמריקה לא הולכת, אבל כך איך תישאר? אירופה עוד לא באה, אבל כך איך לא תגיע? על כן לא יתכן כי נתניהו הוא ולא אחר, איננו מתכנן שינוי במה שנראה היום כמיצג של מלך אסור בכבלים שהוא נתן בניגוד לדעתו על ידיו. לא יעלה על הדעת כי מהלך ההיחלצות מן הטקטיקה והכניסה לטרקלין האסטרטגיה לא בפתח,. הוא מוכרח לבוא.
או חלילה חלילה, אין מהלך ואין פתח ומה שלא עולה על הדעת הוא כבר הווה שספק אם יש לו מחר.
