במחסום בבית לחם לא פורסים סוכת שלום

בימים שאנחנו מקיימים את מצוות החג - "חג סכות תעשה לך שבעת ימים.. ושמחת בחגך, אתה ובנך ובתך ובתך ועבדך ואמתך..." ובסוכה נשאת תחינה למרום - "פרוס עלינו סכת שלום", מן הראוי שגם נעשה מעשי שלום. בימים שראש הממשלה שלנו מצהיר, שחי איתנו עוד עם על אותה כברת ארץ ויש לעשות איתו שלום, מן הראוי שנגזור על עצמנו עשית מעשי שלום. מה שאנחנו עושים יום-יום במחסום בית לחם זו אינה עשית שלום, זו עשיה של בזוי בני עם אחר. ולעם הזה יש שם - העם הפלשתיני. כלפי העם הזה מצהיר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שיש לו כוונה להגיע להסכם שלום, שאליו לא הגיעו קודמיו בתפקיד. כמי שרוצה להאמין שהוא שומע הצהרות שלום כנות. אני מבקש להסב את תשומת לבו של ראש הממשלה לחצר האחורית הרחוקה משולחן המשא-ומתן. לצערי, קיים פער בין הנעשה בחצר האחורית ובין אמירות של שלום ואמירה בדבר קץ לסכסוך. חברה, שראשיה חותרים לכינון הסכם שלום, חייבת לאסור על עצמה את המעשים המבזים בני אדם בחצר האחורית ובמקרה שלנו במחסום בבית לחם. פועל מבית לחם המבקש להגיע למקום עבודה בירושלים חייב להתמקם בתור למחסום כבר בשעה שלוש בבוקר. במקום יש 12 תחנות בידוק, אבל בפועל פועלות רק שתיים ולעתים רק תחנת בידוק אחת. התוצאה היא שכבר משלוש בבוקר נוצר לחץ ותורים צפופים של אנשים המבקשים להגיע לעבודה. המחסום נפתח רק בחמש בבוקר. בשעות של טרם פתיחת המחסום מבעירים הממתינים מדורות, שבימי החורף מסייעות בהגנה מפני הקרה, אבל הן משרתות את הממתינים בהכנת קפה מהביל. כאשר נפתח המחסום דוחסים החיילים עדרים של בני אדם למכלאה, שננעלת לשעה ארוכה. רק אחרי שהסתיימה הבדיקה של הקבוצה הראשונה נפתח המחסום שנית וכך חוזר ונשנית תמונה עגומה של צווחות ודחיפות. וכך מתרחש, שאדם שהגיע בשעה שלוש בבקר למבואות המחסום יצא קרוב לשעה שבע לתחנת המוניות. ותמורת נסיעה של עשר עד עשרים דקות ישלם עוד שלושים שקל כדי לממש את זכותו ליום עבודה. המציאות של הבקר ממתינה לו גם בשעות אחרי הצהריים המאוחרות. בימים שהשלום הוא על סדר-יומה של הממשלה, מן הראוי שמציאות של ביזוי אדם, המבקש רק לממש את זכותו ליום עבודה, לא תעבור את נתיב היסורים וההשפלות של המחסום בבית לחם.