מבחן נתניהו - "קו אדום" או "קו ורוד"?

ג'ורג' מיטשל, שגרירו המיוחד של הנשיא ברק אובמה, מגיע ארצה כדי להעמיד את ראש הממשלה בנימין נתניהו בפני מבחן: האם ילמד נתניהו מההיסטוריה על-ידי חזרה על שגיאות - שתגרום לקריסה מוחלטת של אמינותו - או על-ידי הימנעות משגיאות שתביא לשיקום אמינותו מבית ומחוץ? כדי לשקם את אמינותו ואת כושר ההרתעה של ישראל - שהם תנאי מוקדם לביטחון ישראל, לשדרוג הקשר האסטרטגי עם ארה"ב ולהצלחת כל מו"מ לשלום - חובה על ראש הממשלה נתניהו להפריך את הנחת העבודה של מיטשל, קלינטון, אובמה ואבו מאזן שהוא (נתניהו) נוטה להפוך "קווים אדומים" ל"קווים ורודים". ב-29 במאי 2009 - חצי שנה לפני הקפאת הבנייה ושלושה שבועות לפני נאום "שתי המדינות" באוניברסיטת בר-אילן - דיווח הכתב הבכיר של ה"וושינגטון פוסט", ג'קסון דיל, כי אבו מאזן משוכנע "שראש הממשלה נתניהו לא יסכים להקפאה מוחלטת של הבנייה ביו"ש". אבו מאזן העריך שרק לחץ אמריקני, לאורך מספר שנים, יוכל אולי לכפות על נתניהו הקפאה ביו"ש והכרה במדינה פלשתינית. ג'קסון דיל טען שרק "פנטזיה פלשתינית" מסוגלת להניח שנשיא אמריקני יכול לכפות על ממשלת ישראל "ויתורים קריטיים". אבל, אבו מאזן, ה"וושינגטון פוסט" ואובמה למדו שירושלים יכולה להפוך כל "קו אדום" ל"קו ורוד". במרס 2009, עם כניסת נתניהו למשרד ראש הממשלה, טענו אנשי אובמה שאפשר לאלץ את נתניהו להקפיא את הבנייה ביו"ש. הם התמידו בהערכה זאת גם כאשר פקידים בכירים מתקופת הנשיא קלינטון העריכו כי "נתניהו יהדוף את הלחץ להקפאה מוחלטת ביו"ש, ידחה על הסף לחץ להקפאה בירושלים, יזכה לתמיכת רוב הציבור הנוצרי והיהודי בארה"ב ורוב המחוקקים בשני בתי הקונגרס, ויגרור את אובמה לעימות חסר-סיכוי ובלתי-רצוי לבית הלבן". אבל, גם אנשי קלינטון למדו שירושלים יכולה להפוך כל "קו אדום" ל"קו ורוד". 18 החודשים הראשונים לכהונת נתניהו רוויים ראיות שהיענות ללחץ מחריפה את הלחץ, מקצינה את ציפיות ותביעות הפלשתינים, חושפת את הסיסמה "יתנו יקבלו" בערוותה, שומטת את הקרקע מתחת למוסריות העמדה הישראלית, מכרסמת בתדמיתו של ראש הממשלה ובתדמיתה האסטרטגית של ישראל בוושינגטון ובמזרח התיכון, ומחלישה את רוחו של העם. לעומת זאת, שמונה שנות כהונתו של ראש הממשלה שמיר היו רוויות תרעומת וושינגטונית על קריאות התיגר מירושלים. וושינגטון התנגדה למדיניות שמיר כלפי הפלשתינים, אך העריכה את עמדותיו העקרוניות ואת כושר עמידתו מול לחצים מבית ומחוץ. לכן, היא ראתה בו בעל-ברית ייחודי מול איומים אזוריים וגלובליים, המשפיעים על אינטרסים אמריקניים הרבה יותר מגורל הנושא הפלשתיני והסכסוך הערבי-ישראלי. למרות אי-ההסכמות בין וושינגטון לשמיר בהקשר הצר-יחסית של הסכסוך הערבי-ישראלי, העמיקה וושינגטון באופן חסר-תקדים את שיתוף הפעולה האסטרטגי עם שמיר בהקשר האזורי והגלובלי. ב-14 ביוני 2009, בנאום בר-אילן, חצה נתניהו רוביקון רעיוני והביע תמיכה בהקמת מדינה פלשתינית, כדי למתן את לחצי אובמה. אבל, כצפוי, הלחץ גבר, הפלשתינים שוב לא נתנו למרות שקיבלו, וב-25 בנובמבר 2009 הודיע נתניהו על הקפאת הבנייה היהודית בכל יו"ש, בעוד הבנייה הפלשתינית שוברת שיאים. הכניעה ללחץ הזרימה אדרנלין לוורידי אובמה ויועציו. במרס 2010 - כפי שהיה ברור מהכתובת על הקיר - התגבר הלחץ וההקפאה התרחבה לתחום העירוני של ירושלים מעבר ל"קו הירוק". בספטמבר 1997 התפרץ הטרור הפלשתיני על-רקע פתיחת מנהרת הכותל. וושינגטון ציפתה ל"יד ברזל" ישראלית, אך נדהמה לחזות בליטוף ידו של יאסר ערפאת. הסכמי חברון ו"וואיי", יחד עם הרתיעה מבנייה במעלה הר-הזיתים ובהר-חומה וההתעלמות ממעורבות אבו מאזן בהסתה אנטישמית ואנטי-ישראלית, בהכחשת השואה ובטיפוח הטרור הפלשתיני מכרסמים גם הם באמינות "הקווים האדומים" של ירושלים. האם ילמד ראש הממשלה נתניהו מהשגיאות הדרמטיות, והשלכתן ההרסנית על ביטחון ותדמית ישראל - שהם תנאי בל-יעבור - לשיתוף פעולה אסטרטגי עם ארה"ב ולהשגת שלום בר-קיימא (ולא רק הסכם שלום)? האם יעניק נתניהו סימוכין להערכתו של כתב ה"וושינגטון פוסט" שרק "פנטזיה פלשתינית" מסוגלת להניח שנשיא אמריקני יכול לכפות על ממשלת ישראל ויתורים קריטיים? האם ישכיל נתניהו למנף את יכולותיו המרשימות, את חולשתו הפוליטית של אובמה, את המהפך הצפוי בקונגרס האמריקני, את עוגני התמיכה האדירה חוצת-המפלגות בישראל בציבור ובקונגרס האמריקניים ואת עוצמת הקונגרס (השקולה לנשיא) בנושאי פנים וחוץ?