מדחת יוסף ז"ל - קורבנם של אנשים קטנים

כל הדרך חזרה מבית ג'ן לא הפסקתי לבכות. בכיתי על ילד בן פחות מ-20 שלא הספיק כלום. בכיתי על הוריו האצילים, על אחיו ואחיותיו מלח הארץ. כשהסתיים הטקס, רציתי להסתכל לאמו של מדחת בעיניים, לומר לה משהו... אבל לא יכולתי - הבושה הכריעה אותי. התביישתי במדינה שהפקירה, הזניחה, טייחה, שיקרה, מחקה קלטות, נהגה באפליה. כן אני חושבת שאילו היה זה רוזנבלום מדמם... היו נוהגים אחרת... אנחנו מדינה גזענית... הדרוזים שווים פחות. ואיזה כבוד חשתי מוקפת באחיי הדרוזים דם מדמנו. איזה אנשים יפים - איפה ישנם עוד אנשים כאלה? ובטקס כולנו צעקנו שאנחנו רוצים תשובות: מי הרג את מדחת יוסף? האומנם זה אותו צלף בן עוולה שירה ופגע? האין זה אהוד ברק, שאול מופז והמפקדים בשטח שהיו אדישים לגורלו? אחד הנואמים אמר שיש לנו "מנהיגים לייט", שבמקום להחליף אותם נעשינו אדישים. וגם מהדי יוסף, האח השכול, לא הבין איך זה שמנהיגים קטנים שבעצם הרגו את מדחת עדיין "חוגגים" על חשבוננו, גרים במגדלים מפוארים וחורצים גורלות. אין ספק, אנשים קטנים, רפי שכל ונבובים הרגו את מדחת יוסף. ואיך אמר ניטשה (בספרו: אנושי, אנושי מדי)? - "חיית הפרא שבנו רוצה שישקרו לה". הפעם אנחנו רוצים שיגידו את האמת. כן - האמת הכואבת, שתהרוג את כולנו. הרי אי-אפשר שכולנו נסתלק מהעולם הזה בלי תשובות. הספק קשה מהוודאות. הקריאה שיצאה מהטקס להקמת ועדת חקירה, חייבת "ליפול" על אוזניים קשובות. ועדת חקירה עכשיו, אחרת יהיה לנו עוד מדחת יוסף - ואת זה אנחנו ממש, אבל ממש, לא רוצים. אישה כבויה ישבה שתי שורות לפניי. היא בכתה הרכינה ראש ומחתה דמעה. לאישה הזו קוראים אביבה, אמא של גלעד שליט. רציתי לגשת ללחוץ את ידה, לומר מילת חיזוק, אבל ויתרתי. חשתי מיותרת. אביבה לא צריכה מילים מאף אחד. היא צריכה מעשים. כאן ועכשיו כשגלעד עדיין חי. שתי האימהות, השכולה, והמעין שכולה ישבו זו לצד זו. זה היה מחזה כואב ומייסר. שתי האמהות מזדהות זו עם כאבה של זו. אבל ביניהן תהום פעורה: לאחת התקווה מתה כמו בנה, ולשנייה גרגר של תקווה שאולי הבן יחזור שלא יהיה מדחת יוסף 2. רחמנא ליצלן. במחשבה שנייה גם לאמו של מדחת ז"ל יש קורטוב של תקווה: שהצדק יצא לאור ואותם אנשים קטנים, רעים ובזויים, שדמו של מדחת על ידיהם, יתנו את הדין ויסתלקו לנו סוף סוף מהפרצוף. כשהטקס הסתיים, לא יכולתי להתאפק. ניגשתי לאביבה שליט, לחצתי את ידה ואיחלתי שגלעד יחזור כבר הביתה. אביבה שתקה. הכאב דיבר במקומה.