קריאה ברטוריקה שבוטאה בפסקי דין של בית המשפט העליון, מגלה רטוריקה סטראוטיפית כלפי אנשים אשר תויגו כ'חולה נפש' אשר אינה נופלת, ברמת הסטראוטיפיזציה שלה – מרמת הסטראוטיפיזציה שאפיינה את חוות דעתו של הגרפולוג בפרשת שרון פלוטקין. בשנת 1999 פנו מספר תושבי חיפה לרשויות הרווחה באיזור, בנוגע למצבה הנפשי של פלונית. הפניות התגלגלו אל פתח משרדו של ד"ר דן אנוך, הפסיכיאטר המחוזי בחיפה, אשר החליט לזמן את פלונית לבדיקה פסיכיאטרית, תוך שהוא מבהיר לה כי אם לא תתייצב בתוך שבוע לבדיקה פסיכיאטרית, תובא אליה בכפייה. המערערת נזדמנה לפגישה כפי שנדרשה, ונמצא כי אין לכפות עליה טיפול נפשי זה או אחר. נמצא כי היא בעלת אישיות "פרנואידית". אותה פלונית ביקשה לקבל לרשותה את המידע אשר הוביל לזימונה לבדיקה הפסיכיאטרית, את שמות המתלוננים, כמו גם את החומר הרפואי אשר נתקבל בעניינה, ומשנדחתה בקשתה, היא ערערה על כך לבית המשפט המחוזי ( עע"ם 6219/03 פלונית נ' משרד הבריאות (ניתן: 16.06.2004)). על זכות השמיעה הפאסיבית דנה הפסיקה לא פעם – ועל זכות זו של אדם – לקבל מידע אשר נתקבל אצל הרשויות, ואשר שינה את מצבו המשפטי לרעה – הוכברו תילי תילים של מילים בפסיקה, אשר מצדדים בזכותו של אדם לקבל מידע מן הרשות אשר נוגע לעניינו ואשר הוביל לקבלת החלטה בעניינו. עמדה פסיקתית זו הובעה לא אחת ע"י השופט חשין בפסיקה. כך לדוגמה קבע חשין בפסק דין אשר דן בזכותו של מי שהצעתו לוועדת המכרזים נדחתה, לקבל לידיו את הפרוטוקול וזאת בכדי לדעת מי דחה אותו, ועל שום מה: בפרשת מספנות ישראל ( ע"א 6926/93 מספנות ישראל בע"מ נ' חברת החשמל לישראל, פ"ד מח(3) 749, 796) בה נדונה דרישה לחשיפת פרוטוקולים מדיוני ועדות מכרזים, עמד השופט מישאל חשין חשין על התנהלותם של חברי הוועדה וכך אמר: - "... הבושה שבאדם עשויה למנוע אותו מהתבטא בחופשיות אם יידע שדבריו יקישו על אוזנו של המועמד שיצא מלפני הוועדה וידו על ראשו... מי שליבו טהור, מצפונו נקי ועשייתו נאמנה, לא יירא ולא ייחת. טרחתי ויגעתי ולא נמצא לי מה מורא יהלך עליהם על חברי ועדת המכרזים - או על חברי הדירקטוריון - אם יאמרו את אשר על ליבם ודבריהם יגיעו עדי המפסיד במכרז. ואולם, גם לו אמרנו אחרת - ולא אמרנו אחרת - גם אז לא היה באותו שיקול של שמא-יירא ושמא-ייחת כדי להכריע בדעתי. ועל כך נאמר: הנושא במשרה ציבורית והוא משרת הציבור, נוטל על עצמו סיכונים מסוימים - סיכונים הנלווים אל משרתו, משרה משרה וסיכונה-שלה - ואם לא יוכל לשאת בסיכון, יפנה נא את מקומו לחברו הטוב ממנו. סמכות ואחריות, סיכוי וסיכון, זכות וחובה, כל בני-זוג מאלה ירדו לעולם שלובים ואוחזים זה-בזה, והמקבל את הטוב יקבל את הפחות-טוב".
וכן: - "זכותו של הציבור וזכותם של המועמדים לדעת כיצד ועל יסוד איזה מידע נתקבלו ההחלטות שנתקבלו; זכותם של חברי הוועדה היא כי ציבור המועמדים יידעו כיצד ניהגו את דרכיהם וכיצד מילאו את חובתם; זכותם של אלה ושל אלה לגילוי האמת, גילוי שיאפשר ביקורת ציבורית ומשפטית; ועל כל אלה: הצורך הדוחק לחשיפת האמת ולהבטחה כי המכרז אכן מילא את ייעודו והעניק שיוויון הזדמנויות למתַחֲרים בו".
היה מצופה כי חסיד 'זכות השמיעה הפאסיבית', השופט העליון מישאל חשין, אשר מצדד בזכותו של אדם לעיין בפרוטוקולים אשר הובילו לדחיית הצעתו במכרז, יצדד בזכות זו מקל-וחומר בן-בנו של קל וחומר – כאשר בשלילת זכותו של אדם ובהטבעת אות קלון של 'משוגע' בו עסקינן. אלא שמתמודדים במכרז לחוד, ואנשים שזומנו לבדיקה אצל הפסיכיאטר המחוזי לחוד. בשפה החשינאית הספרותית האופיינית לו, ובלעג קל, מתאר חשין את דרישתה הלגיטימית של אישה אשר מידע אלמוני משכנים הוביל לשלילת חירותה, כביטוי ל"אישיותה הפרנואידית" (זה נאמר במשתמע): - למן אותה שיחת-איבחון בלישכתו של ד"ר אנוך, אין לה למערערת מנוח. תוהה היא מה הביאה לבדיקה, מי היו אלה שדיווחו כי לוקה היא בנפשה, מה מידע רפואי יש בידי ד"ר אנוך על-אודותיה, מה הייתה חוות-דעתו ומה הייתה אבחנתו על-אודות מצבה הנפשי. המערערת חדורה בתחושה קשה כי הוטל בה אות-קלון של "חולת נפש", כביכול, בלא כל הצדק או טעם ראויים - ומכאן עתירתה לקבלת כל אותו מידע שהיא מבקשת כי יותַן בידה.
ספק אם היה חשין מציג את המפסיד במכרז מפרשת מספנות ישראל באופן כזה – ויש לזכור כי המפסיד במכרז מפרשת 'מספנות ישראל' – הפסיד הזדמנות אחת במכרז. הפלונית שבפנינו עמדה לאבד את חירותה. חשין מנמק את דחיית הערעור בין היתר כך: - אשר ללוקים בנפשם, מסירת מידע על-אודות מצבם הרפואי עלולה להסב להם נזק רב במיוחד, מעבר לנזק העלול להיגרם לחולים בגופם. המידע יכול שיעמיס על נפשם הפגועה בלאו-הכי עומס רגשי כבד, חרדות וקשיים, ונוכח מצבם הנפשי אפשר אף שלא יעמוד להם כוחם להתמודד עם אותו מידע. עד כאן - נזק שמידע יכול שיגרום לחולה, והפטרנליזם הטבוע במשפט יתבע מאיתנו ממילא לְחַסּוֹת על אותו מידע ושלא לגלותו לחולה. יתר-על-כן: לעניינם של הלוקים בנפשם קיים ועומד גם הצורך להגן על שלום הציבור ועל ביטחונו. אכן, החשש הוא לא אך שחולי הנפש יינזקו בנפשם - ואולי גם יפגעו ביודעין בגופם - אלא אף שיפגעו באחרים, בין במי שמסרו מידע לרופא, בין ברופא עצמו ובמי שעזרו על-ידו ובין בצדדים שלישיים. מי הוא זה ואיזה הוא שיקבל בשוויון נפש מידע על כך שלוקה הוא בנפשו, ומי נביא ויצפה כיצד יגיב מי שיקבל מידע קשה זה? מחובתנו לצפות גם את הבלתי-צפוי במהלכם הרגיל של הדברים - תגובתם הקשה והבלתי צפויה של הלוקים בנפשם בהיוודע להם מצבם - ולהגן לא אך עליהם אלא על אחרים גם-הם מפני סכנות צפויות ובלתי-צפויות מציבור חולים זה במיוחד.
בפסק הדין בעניין מרגלית הר שפי 1– פסק חשין כי בין יתר הנימוקים המצדדים באי מסירת מידע לשלטונות על אודות כוונתו של אחר לבצע פשע מנוי הנימוק של "רתיעה מפני הלשנה". עם זאת, לשיטתו של אותו חשין – אשר דיווח לרשויות על כוונה לבצע מעשה פשע פסולה היא, בנסיבות מסוימות, דיווח לרשויות בעניין "התנהגות מוזרה" של אישה, היא מעשה שיש לדרבן ואף לעודד, על-ידי הקניית חסיון מפני גילוי זהותם למלשינים: - אם תישלט הסוגייה אך בידי חוק זכויות החולה, לא יוכל הרופא (המטפל) לשקול שיקולים של פגיעה בצדדים שלישיים (וברופא עצמו), ושיקול זה עשוי שיהא שיקול שלעניין גם אם יימצא כי הנבדק לוקה בנפשו אך אין הוא בבחינת חולה נפש. לשון אחר: אפשר יימצא כי הנבדק אינו חולה נפש במובנו של חוק הטיפול, ובכל זאת יהא חשש - בשל פגם בנפשו - כי יפגע באנשים שלישיים; למשל, באותם אנשים שסברו בתום-לב כי הנבדק הוא חולה נפש, ומתוך שביקשו את טובתו דיווחו על-כך לרשויות. לעיתים מזומנות - ניתן להניח: על הרוב - יהיו אלה אנשים המבקשים אך את טובתו של הנבדק - מכרים, קרובים או שכנים - שידווחו לרשויות על התנהגותו החריגה והמוזרה. הרצון להגן על אנשים אלה ולעודדם לדווח על התנהגות שראוי כי תדוּוַח לרשות, עשוי לחייב הטלת חיסיון על זהותם מאותם טעמים, או מטעמים דומים, להטלת חיסיון על מידע רפואי לגופו. בענייננו הניחו הכל כי זהות מוסרי המידע היא בבחינת "מידע רפואי", והנחה זו, לדעתנו, מיוסדת כהלכה גם מבחינה משפטית.
זהו אותו חשין אשר דגל באוטונומיה האישית וב עיקרון חוקיות המנהל ולפיו לפרט מותר לעשות ככל העולה על רוחו – כל עוד הדבר לא נאסר עליו בחוק, וזאת להבדיל מרשות שלטונית אשר נאסר עליה לעשות דבר אלא אם כן הותר לה מפורשות בחוק. תוך התעלמות מעיקרון חוקיות המנהל – קובע חשין כי אין דבר מבורך מאשר שכנים, קרובים ומכרים אשר מדווחים לרשויות על אודות "התנהגותו המוזרה" של אדם. השופט חשין, אם כן, מפנה עורף לעקרונות כגון הזכות לחופש מידע, זכות השמיעה הפאסיבית ועיקרון חוקיות המנהל – עקרונות אשר עודד, פיתח וטיפח בשבתו כשופט עליון: כשמדובר ב"אחרים" – לא רק הרטוריקה משתנה – אלא גם ההכרה בערכי היסוד של השיטה מצטמקת לנוכח "אחרות" זו – שמועצמת ומובלטת ברטוריקה החשינאית.
|
פסק דינו של נשיא בית המשפט העליון (כתוארו אז) אהרן ברק בעניין וילנצ'יק ( רע"פ 2060/97 וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי, פ"ד נב (1) 697 (1998)), נתפס כפסק דין פורץ דרך בתחום זכויות חולי הנפש, וזאת היות והוא מצדד בזכותו של מי שהוגדר כ'חולה נפש' לנוכחות עורך דין במהלך דיוני הוועדה הפסיכיאטרית אשר דנה בעניינו. בין היתר קובע שם ברק כי: - "...מן העבר השני, קיים הרצון לטפל בחולה ובנזקק. חולה הנפש אינו יכול להגן על עצמו. לעתים קרובות הוא מתקשה להביע את עצמו. החברה צריכה להגן עליו ולטפל בו. אשפוז כפוי הוא מכשיר חשוב לטיפול בחולה הנפש. בצד שני אלה עומד שיקול שלישי, והוא השיקול של שלום הציבור...חברה צריכה להגן על עצמה בפני נזקים שחולה הנפש עלול לגרום. זכותה של החברה המאורגנת ואף חובתה להגן על עצמה מפני חולי נפש העלולים לסכנה"
"חולה הנפש" כפי שהוא מצטייר בפסק דינו של ברק אינו אדם תבוני בעל כושר בחירה אלא מעין חיה מתפרצת, אשר ה"נזק" שהיא מסבה נגרם בהיותה פאסיבית, בלא הפעלת מחשבה או רצון חופשי, משל מדובר בחיה משתוללת אשר אינה מודעת להרס ולנזק שהיא מחוללת וזורעת (זהו אותו ברק אשר בפסק הדין בעניין ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', טרם פורסם, קובע כי השוואתו של אדם לחיה עולה כדי לשון הרע כלפיו). ברק מציג את חולה הנפש כמי שאין לו דיעה משלו ואשר אינו יכול לעמוד על זכותו, משל היה ילד קטן או אדם בעל פיגור שכלי אשר יכולת הדיבור והביטוי (מאפיין של הציביליזציה האנושית ושל האדם התבוני) ניטלה ממנו, והוא 'חצי אדם וחצי חיה', כאשר בפועל, אנשים שאושפזו במוסדות פסיכיאטרים עומדים על שלהם ומנסים להתגונן כנגד מה שנתפס בעיניהם – ובצדק לעיתים קרובות מאד – כהפרת זכויותיהם, מוצגים בידי הצוות אשר רושם את דבריהם כ"חולי נפש" דווקא משום שניסו להתנגד להפרת זכויותיהם. הקושי להתבטא אינו תכונה מובנית של מי שהוגדר כ'חולה נפש', אלא סיטואציה אשר נתרמת בידי הקשיים שמערים הצות הרפואי על מאושפז בעל כורחו להתנגד לעצם אשפוזו הכפוי!
|
פרוקצ'יה מאשימה את הקורבנות
|
|
ביום 22.06.05 הורשע האני נימר, נהג הסעות, בניסיון אינוס של ל', קטינה, אשר הייתה מטופלת בבית החולים הפסיכיאטרי איתנים, ואשר הוא שימש כנהג ההסעות שלה. השופטים קבעו בדעת רוב כי "אין באישיותה המורכבת ובמצבה הנפשי כדי לפגום באמינותה בעוד שגרסתו של המערער נמצאה מבולבלת, בלתי עקבית, ובלתי אמינה. חיזוקים לגרסת המתלוננת נמצאו בעדויות על מצבה הנפשי לאחר האירוע הנטען". עוד הם קבעו כי: - המתלוננת הותירה על בית המשפט רושם אמין ביותר, והתאפיינה, לדבריו, בגילוי לב, העדר מניפולציות או נטייה להפרזה. דבריה הצטיינו בדיוק רב בעובדות ובפרטי ההתרחשויות. גם בתיאור האירוע עצמו לא הייתה נטייה להגזמה ולדמוניזציה של המערער. לצורך ביסוס התרשמותו, נשען בית המשפט, בין היתר, גם על קלטת העימות בין השניים, ועמד על הביטחון והאסרטיביות הרבה של עמדת המתלוננת בעימותה עם המערער. כן התרשם מהעקביות שבגרסת המתלוננת בבית המשפט, שלא נמצאו בה סתירות לדברים שאמרה בהזדמנויות אחרות.
עוד קבע בית המשפט המחוזי כי: - מנגד, עדות המערער נמצאה בלתי אמינה על-ידי בית המשפט, והוגדרה כמבולבלת, חסרת עקביות, ובעלת סתירות פנימיות וחיצוניות כאחד. לעומת עדות המתלוננת שהצטיינה ברהיטות, בביטחון ובעקביות, נמצא המערער במגננה מתמדת, וכדברי בית המשפט, "לשונו הייתה מהוססת ובלתי בוטחת". בית המשפט ציין עוד כי נמצאו חיזוקים משמעותיים המאששים את גרסת המתלוננת, ובהם סערת רגשותיה, עליה העידו מספר עדים שעימם הייתה בקשר בסמוך לאחר האירוע. כן מצא בשקריו של המערער, שניסה להרחיק עצמו מביצוע העבירה בדרכים שונות, חיזוק לגרסת המתלוננת, בית המשפט בדעת הרוב קבע כי משהוכח ההיבט העובדתי, כאמור בגרסתה של המתלוננת, ממילא הוכח כי לא ניתנה הסכמתה החופשית למעשי המערער, והתגבשה עבירה של ניסיון אינוס שהוא ביצע במתלוננת.
חשוב לציין כי ל' טופלה בבית הולים איתנים על-רקע התקפי חרדה שנולדו ובאו לעולם עקב פגיעה מינית שעברה מצד שכן – במשך ארבע שנים – בהיותה בכיתות ה' עד ח' – עניין שחשפה בקבוצה טיפולית בבית החולים איתנים. האני נימר הגיש ערעור לבית המשפט העליון ( עפ 7220/05 האני נימר נ' מדינת ישראל (ניתן: 31.05.07) ), והשתמש בעברה הפסיכיאטרי של המתלוננת, כמו גם בעובדה שנפלה מספר פעמים בחייה קורבן לתקיפות מיניות – בכדי לערער את אמינותה. הגם שבית המשפט אינו נוהג להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדים, ההינה פרוקצ'יה וקבעה כי: - אין, איפוא, לדעת האם התייחסויות אלה הן פרי דמיונה של המתלוננת הקשור במצבה הנפשי, או שמא הן משקפות מצבים אמיתיים שאירעו, ואולי הן משקפות אירועים שיש בהם גרעין של ממש, אשר קבלו בעיניה של המתלוננת מימדים בלתי מציאותיים. אין צריך לומר, כי לשאלה זו השלכה ישירה ומהותית למשקל גרסתה המפלילה של המתלוננת בפרשה הנדונה כאן..... אין לדעת מתוך הנתונים שלפנינו האם האירועים אליהם מתייחס דוח המחלה הם אירועים שאכן התרחשו במציאות, או שמא הם פרי דמיונה של המתלוננת שסבלה לאורך השנים ממחלה קשה שהביאה אותה לניסיונות אובדניים רבים.
לטענתה של ל', עימה שוחחתי, היא נוצלה מינית בגיל צעיר, ואירועים אלו הובילו אותה לנסיונות אובדניים שהובילו אותה לאשפוזים בבית החולים איתנים. גם צוות הרופאים העיד כי היא מעולם לא הייתה פסיכוטית ולא לקתה ב'מחשבות שווא'. הגם שסביר להניח כי מצבה הנפשי נבע מניצול מיני בילדותה המוקדמת, והגם ש – עובדה ידועה היא שמי שהיו קורבנות של תקיפה מינית בילדותם – עוטים חולשה אשר מזוהה בידי עברייני מין, החליטה השופטת פרוקצ'יה להפך את הסיבה והמסובב, ולקבוע כי מחלתה הנפשית של ל', שמעולם לא הייתה, גם לדעת הרופאים, הובילה אותה "לבדות מליבה" אירועים של תקיפה מינית. גישתה הסטריאוטיפית של פרוקצ'יה מרפררת לתפיסה הסטריאוטיפית שהייתה נהוגה בעולם הפסיכולוגיה של ראשית המאה העשרים: בראשית המאה העשרים גילה פרויד כי נשים הסובלות מ'היסטריה' חוו ניצול מיני בילדותן והיסטריה זו היא תגובה לניצול המיני. ממצאיו הרגיזו את הקהיליה הפסיכיאטרית והפסיכולוגית אשר הייתה מושתת על טהרת הממסד הגברי, והוא התאים את עמדתו החדשה לתפיסות המקובלות והרצויות בחברה שנשלטה (אז) בידי גברים: הוא קבע שנשים שלוקות בהיסטוריה נוטות לפנטז על קיום יחסי מין עם אבותיהן ומבוגרים אחרים – בכך פטר את המתעללים מאשמה והטיל אותה בקורבנות חסרות הישע, תוך שהוא מהפך את הסיבה ואת המסובב. במידה מסוימת, פרוקצ'יה שבה וחזרה על מהלך החשיבה הסטריאוטיפי של פרויד, שכמעט חשבנו שפס מן העולם. מאז הינתן פסק הדין המזכה את נימר ומטיל בל' דופי של "חולת נפש הבודה דברים מליבה", מסתובבת ל' עם תחושת השפלה קשה בשל פסק דין זה אשר התיר את דמה, ולמעשה קבע כי ניתן לאנוס אותה ולא ליתן את הדין. בסיטואציה שכמו נלקחה מסרט של צירופי מקרים פגשה ל' את השופטת איילה פרוקצ'יה במסדרון של בית החולים הדסה עין כרם – ניתן להניח שפרוקצ'יה הייתה בדרכה לבדיקה שגרתית, אך היא לא ציפתה לפגוש את אחת ה'גיבורות' של פסק דינה. את תיאור המפגש ביניהן, במהלכו ל' מטיחה בפרוקצ'יה את העוול שהאחרונה עוללה לה ספק הדין, ניתן לקרוא בקישור זה.
|
1. ע"פ 3417/99 הר-שפי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 735 (2001). נפסק שם כי "כך אף ביחסיו של האדם עם העולם חוּצָה-לו. מסירת מידע למשטרה על אודות פלוני הזומם לבצע פשע עשויה להתקבל בחוגים מסוימים או בנסיבות מסוימות כמעשה מלשינות, וסטיגמת המלשין – המכֶה בלשון, כדברו של ירמיהו (יח, יח [ב]) – עלולה לדבוק במי שידווח למשטרה על דברים שבאו לידיעתו. לא-בכדי נושאים שומרי-מצוות עיניהם לקב"ה, ומבקשים הם ממנו יום-יום, שלוש פעמים ביום, "ולמלשינים אל תהי תקווה". אמר על כך השופט ח' כהן בפרשת פלוני [1] (שם, בעמ' 718): "על עם ישראל היו המוסרים והמלשינים שנואים מאז ומקדם מאין כמותם; ואם כי צמחה שנאה זו על-רקע חיי הגלות, הרי אף הממלכתיות הישראלית שזכינו בה עם קום המדינה אינה גורעת בהרבה מן הסלידה במוסרים ובמלשינים שאליה הורגלנו כשעוד פזורים היינו בין האומות. ולעניין הסלידה הזאת אין אנו יחידי סגולה: היא מנת חלקם של כל עמי התרבות הדוגלים בכבוד האדם ובחירותו; רק תחת שלטונות טוטליטריים, כמו בגרמניה הנאצית וברוסיה הסובייטית, הועלתה חובת המלשינות לדרגת חובה אזרחית ומשפטית העדיפה על כל יחסי בני אנוש".
|
|