שתי נשים מרחובות, בנות העדה האתיופית, עבדו שנה וחצי בניקיון. המעסיק, שפיטר אותן, התחמק מלשלם להן פיצויים כיוון שחתמו על ויתור. הסיפור, אותו פרסם ב'
מעריב' העיתונאי רונן דמארי, מפותל יותר משניתן לפרט כאן, אבל זה עיקרו. סופו שבית-הדין לעבודה בתל אביב הכריע לטובת השתיים, וקבע שהעוֹבדות לא ידעו שבחתימתן הן מוותרות על זכויותיהן כפי שהתבקשו לעשות, ושאין זה חוקי לוותר על פיצויים. עורכת-דינן אמרה שזה מסר למעסיקים ציניים המנסים לנצל עובדים.
המקרה הזה הוא רק דוגמה, אם כי בולטת, של ניצול לרעה. את לא צריכה להיות עולה המתקשה בהבנת השפה כדי להיכנע ללחצים לוותר על זכויותייך. אתה לא צריך להיות פושע העוטה על פניו כובע גרב של שודדים כדי לגזול מהעובד שלך את זכויותיו. די בכך שהעובד/ת ירצו מאוד לעבוד והמעסיק/ה ישכחו את המוסריות שלהם, לפחות עד יום הכיפורים.
במדינת דרקוניה, כמו שאברי גלעד מכנה אותה, מותר כמעט הכול. לא להעסיק נשים העשויות להרות ולצאת לחופשת לידה; להחתים על חוזים דרקוניים; לדרוש מהעובדים לעבוד בשבתות ובמועדי ישראל - ובכך להדיר את רגלי שומרי המסורת מהעסק שלך; לשלם פיצויי פיטורים חלקיים ובאיחור ניכר; ובמקרים קיצוניים - גם לחבל בניסיונות העובד להשתלב במקום עבודה אחר. והיו דברים מעולם.
אפילו בוסים מהסוג הזה הופכים לפעמים לעולות חדשות שאינן מבינות היטב את השפה, ואם מבינות - מאמינות שבלי חתימתן לא תקבלנה את מבוקשן הפשוט. שימו לב מה קורה כשפותחים חשבון בנק או רוכשים טלפון נייד: החברות הגדולות דורשות מאתנו לחתום על חוזה עתיר סעיפים הכתובים באריכות, בשפה משפטית מעיקה ומפותלת ובגודל אות בלתי קריא. האם תשבו לקרוא את כולו? ואם כן, האם תוכלו לבטל סעיף כלשהו? הם יודעים שלא. "חתוֹם כאן וכאן", יגיד לך הפקיד או נציג השירות, ויסמן איקסים במקומות הרצויים. אם בעתיד תמחה על משהו, לא ינסו לרצות אותך: "אז למה חתמת?", יוכיחו אותך.
בעומדנו מול ענקי ממון או שליחיהם, כולנו אותן שתי מנקות שהשפה אינה שגורה בפיהן ושמתבקשות להיכנע להסכמים בלתי מוסריים הכתובים בשפת הקודש.
