לאחרונה אני שמה לב יותר ויותר לתופעה המעיקה, שמסתבר שמומחים אף הספיקו להגדירה והיא נקראת הורות יתר. מה זה הורות יתר אתם בטח תוהים (הקוראים מביניכם שעדיין לא בשלב ההורות או אלו המגיעים מדור אחר ומפוקח יותר).
אז ככה... הורות יתר על-פי המשפטנים היא ההיפך מהורות רשלנית אך למעשה כאשר מתורגמת ליום יום, מדובר בהורות מגוננת יתר על המידה אשר אינה יודעת להציב גבולות לילדיה ובה המילה "לא" רחמנא ליצלן הינה מילה אסורה בתכלית האיסור.
אקצין ואומר שהורות מסוג זה, שאמנם מקובלת מאוד בדור הנוכחי, הינה הורות הרסנית המטפחת ילדים מפונקים, שתלטנים, מעצבנים שיהפכו ביום מן הימים, לא רחוק מהיום, לבני נוער מפונקים, שתלטנים ומעצבנים ומשם הדרך לקב"ן, 'מכיוון שהאוהל הזה לא לרמה שלי ואני חייב מינימום 8 וחצי שעות שינה במזגן עם שמיכה מכותנה מלאה ואין באפשרותי לעשות מטבחים כי סבון הכלים של המטבח בבסיס מזיק לעורי הרגיל רק לקרמים של נוטרוג'נה', קצרה ביותר.
ממתי המילה "לא" נהפכה למילה שאסור להגותה בפני ילד? אם אני נזכרת בילדותי, שהייתה נפלאה ומלאה בזכרונות נהדרים של אהבה, תמיכה, עניין וחינוך, אזי שהמילה האסורה, שנהפכה בדורינו למקבילה של "וולדרמורט שאין לומר את שמו" מהארי פוטר, נשמעה באוזניי יותר פעמים מאשר שמעתי את שמי ובכל זאת הצלחתי לצאת אל העולם ולתפקד. אז איך נהפכנו לסנג'רים ולשפוטים של ילדינו?
במהלך הקריירה התיכונית שלי, כינסו את ההורים לשיחה עם המורים ובה נאמר להם שהגישה בבית הספר היא לא ללחוץ על הילד שכן אסור להלחיצו ואם אינו רוצה ללמוד אז שלא ילמד. הוריי היקרים, אשר לא נפלו תחת הגדרת האהבה החופשית, הרמוניה בין כולם, שלום ולא מלחמה, תן לילד לרוץ עם מספריים ולזרוק חפצים שבירים על אורחים כדי לבטא את עצמו, לא נכנעו לאימרות "המחנכים" ונקטו בגישה קצת שונה, אשר בימינו אינה מקובלת והיא נקראת חינוך! כן חינוך. להגיד לא על-מנת לחנך. זה נשמע נורא. הייתכן? זה ממש יכול להזיק לילד הרך אשר כל לוחשת לילדים ייעצה לומר לו תמיד כן.
באופן מפתיע, התגייסתי לצבא ועשיתי את כל מה שדרשו ממני, למרות הקיטורים המתבקשים ובלי ניסיון להתחמק ולחשוב שזה לא בשבילי. לאחר הצבא אף פניתי ללימודים אקדמאיים ולעבודה והמשכתי לשמוע את המילה "לא" במצבים שונים ורבים בלי לפחד ממנה. האם להגדיר לילד גבולות ברורים זה דבר שבדורינו לא נהוג לעשות? האם אגיע לגן ושאר האמהות יביטו עליי בזלזול ובוז כי נקטתי בגישת ה-"לתת את החכה ולא את הדגים" אשר למדתי מהוריי.
האם ילד אשר ישן עם הוריו עד הצבא, המחליט לתופף עם הפלאפון שעל השולחן על הכוסות יין ומפיק הנאה עצומה מלשפוך את היין על השטיח ולהכאיב לכלב ולתלוש לאימו את השערות ולתפוס את שדיה בגיל 3 וחצי כי לעולם לא הוגדר לו מתי כן אוכלים ומתי לא ומה אסור ומה מותר ומה זה בעצם לא, האם ילד כזה אשר ייקח בהמשך דרכו את הוריו כבני ערובה בביתם, בלי היכולת להשפיע או להחליט ויהפכם לעבדים אשר בסך-הכל מתגוררים שם ומשלמים על הכל, האם זה הילד שאנחנו רוצים לגדל לתוך החברה שלנו?
החלק המפחיד ביותר בכל הנושא הוא שלמעשה הילד הזה לא לבד. הוא יהיה מוקף בחברים שגדלו באותה צורה. הם כולם ילכו יחדיו לקב"ן ולאחר מכן יטיילו בארה"ב כחצי שנה על חשבון ההורים ולאחר מכן יעבדו רק אצל אבא או אמא כי כל מקום עבודה אחר לא יתאים את עצמו אליהם ולאחר מכן ימצאו בני זוג אשר ייאלצו להתלוות אליהם לטיפול השבועי (גם על חשבון אבא ואמא שחסכו מבעוד מועד לעניין) וכך ימשיך מעגל האימה. הורות יתר או פחות מדי הורות ויותר מדי אי שפיות?
