כיבוש יום טוב שני

עניין גבולותיה של ארץ ישראל על נושאים מושלכים מכך כשמירת "יום טוב שני של גלויות" או ענייני שמיטה, הוא עניין תורתי-דתי, ואינו נתון לעיגולי פינות. אך בפועל, קיומה של מדינת ישראל בתדמית של "מדינה יהודית" מביא גם בנושא זה לתקלות הלכתיות, עד כדי חילולי "יום טוב שני של גלויות", או פרסומי מפות לאומניות ביהדות החרדית שאינן נוגעות לאמת ההלכתית. הכל משום פחדם של רבנים חשובים להורות הלכה בפומבי, שמא ייחשבו ל"בוגדים" בעיני הציונים. דיון נוקב וארוך מוסב סביב גבולות ארץ ישראל, שקדושותיה חלות גם בימינו. מחלוקת פוסקים קיימת לגבי ערים שהגמרא והראשונים לא ראו בהן ארץ ישראל, ופסקו לחומרה בענייני שמיטה ושמירת יומו השני של חג. נאמר שהנגב איננו לכולי עלמא ארץ ישראל. הגמרא מביאה דעה שגם עכו וצפונה אינן בתחומי ארץ ישראל. הרמב"ם טוען כי אשקלון הוא גבולה הדרומי של ארץ ישראל. האדמו"ר מסאטמר הורה - גם משום מחלוקות אלה - "לא לאכול על נא", כלומר, לא להתיישב בארץ ישראל (ובמיוחד באותם מקומות-מחלוקת) עד בוא גואל צדק, שאז ייושבו כל הקושיות. פוסקים אחרים פסקו לנהוג לחומרה בהתיישבות באזורי המחלוקת. במיוחד היו הפוסקים מאוחדים שמדובר בחו"ל ממש, ויש לקיים יומיים של חג, ב"ערבה הדרומית", ממדבר פארן ועד אילת, כולל יטבתה וגרופית שבית-דין-צדק "העדה החרדית" מביא משם יבול בשנת שמיטה ללא חשש שמדובר בארץ ישראל. פוסקים מסוימים אף צמצמו את ארץ ישראל בגבולה הדרומי עד נחל צין, ומכאן שגם מצפה רמון, עין יהב, סמר ויישובים אחרים אינם בתחום ארץ ישראל, ולכן בשאלת יום החג השני יש להחמיר גם באותם מקומות. שאלת התנהגות דתית זו חלה לא רק על התושבים שם אלא על תיירים, מטיילים וחיילים המשרתים שם. גם האדמו"ר מחב"ד הורה לחסידיו באילת לשמור יומיים של חג. היחידים במגזר הדתי שעמדת חלק מפוסקיהם שונה, הם אנשי הכיפות הסרוגות. הללו תולים דעתם כי מדינת ישראל היא "אתחלתא דגאולה", ולכן כיבושי הצבא הציוני הם בחינת מצוות "כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו". אבל, החוגים החרדים אמורים להרעיש עולמות ולהזהיר מדי חג בחג על עניין שמירת "יום טוב שני של גלויות" במקומות המחלוקת, ובמיוחד באילת, שם חי ציבור חרדי לא מבוטל. מהרבנים החרדים יש גם ציפייה להזהיר את שומרי התורה והמצוות מלהתגורר מלכתחילה ביישובי מחלוקת של ארץ ישראל. אך הנה - שקט מדהים שורר בסוגייה, ורק תלמידי חכמים מכירים אותה. יתרה מכך, גם במפות המוצאות מטעם ארגונים חרדים מופיעה "מפת ארץ ישראל" בדמותה של מפת מדינת ישראל, על קווי שביתת הנשק של 1948 ועם כיבושי 1967. השתיקה החרדית בנושא החלקים שאינם בשטח ארץ ישראל, בתוספת המפות הלאומניות, היא החטאה של שומרי מצוות תמימים ב"שטח ההפקר". אין לי ספק שאין מישהו מהרבנים החרדים המעוניין בהחטאת הרבים מלכתחילה, אך יש כאן מורא מהכיבוש הציוני. לא במקרה פסק האדמו"ר מחב"ד לחסידיו לקיים יום טוב שני של חג באילת, אך מנגד הדגיש לא לעורר את הסביבה הדתית האחרת באילת לעניין. הרבי מליובאוויטש ידע שאין לומר הלכה במקום שלא ישמעו לה, ולכן העדיף לנהוג על-פי הגמרא האומרת "הנח להם לישראל שיהיו שוגגין מאשר מזידין". האדמו"ר מסאטמר כתב בספרו "על הגאולה ועל התמורה", כי ברגעי ה"הלמות" וה"אלמות" של הרחוב הציוני ומנהיגיו, עלולים לדום מפחד הכיבוש גם גדולי הרבנים ותלמידי החכמים, ומה שניבא - אומנם מתרחש מרגע הקמת המדינה. רוב הציבור החרדי במדינה מונהג בידי אלה שבחרו להתיישר עם הקו הציוני דה-פקטו, בעבור אותם שלמוני מדינה שהיהדות החרדית מתבזה בקבלתם. מורא ופחד אוחזים בראשי הציבור החרדי שלא יתפסו בתעמולה הציונית כבוגדים ותבוסתנים בסוגיית ארץ ישראל. אזי יקום השמאל הציוני ויוקיעם כ"סיפוחיסטים". בשיטת "פני הדור כפני הכלב", וכדי לרצות את הפריץ הציוני, ובמיוחד הימין הציוני, מוצאות לסקטור החרדי מפות גדולות על כל שטחה של מדינת ישראל, כאילו זו ארץ ישראל, ואילו פרשת המחלוקת ההלכתית על שטחים שאינם ארץ ישראל מוצנעת, גם במחיר החטאת רבים ותמימים.