ארה"ב - תורמת או לא לתהליך השלום?

שאלה זו הייתה צריכה להישאל מיד לאחר נאומו של הנשיא ברק אובמה בקהיר ביוני 2009. סימן השאלה סביבה מתחזק עוד יותר לאחר נאומו של הנשיא אובמה בעצרת האו"ם ב-23.9.10. הנאום כולל בתוכו מסרים העשויים לפגוע בהמשך תהליך ההתדיינות לקראת הסדר בין ישראל והפלשתינים. הטעות החמורה ביותר של הנשיא נעוצה בעצם החלטתו להציב בעיתוי הנוכחי את הסוגייה הישראלית-פלשתינית באור הזרקורים. נשיא ארצות הברית הקדיש חלק בלתי מבוטל מנאומו לבעיית הטרור העולמי למשבר הכלכלי, לפקיסטן, לעירק ולסוגיית אירן. ואולם הנושא המרכזי בנאומו היה הסוגייה הישראלית-פלשתינית. הנשיא יודע היטב שאין במה בעלת תהודה בינלאומית ומיקוד תשומת לב בינלאומית גבוהה יותר מאשר עצרת האו"ם. נשיא ארצות הברית חייב להיות מודע לכך שנאום כזה מעל במה כזו בעיתוי הנוכחי ימקד תשומת לב עולמית בכיוון המשא-ומתן הישראלי-פלשתיני המתנהל עתה. זו שגיאה חמורה של הממשל האמריקני. הנשיא אובמה מודע היטב לכך שהדבר הנחוץ ביותר למשא-ומתן הישראלי-פלשתיני הוא להתנהל הרחק מעין המצלמות והזרקורים. הנשיא יודע היטב - ואף נתן לכך ביטוי נרחב למדי בנאומו - שגם מנהיג הרשות הפלשתינית, אבו מאזן, וגם ראש הממשלה בנימין נתניהו נתונים תחת לחצים כבדים מצד גורמים שתהליך ההסדר הוא לצנינים בעיניהם. גורמים אלה בוחנים היטב כל התבטאות ו'שפת גוף' של מנהיגי הצדדים על-מנת למנוע מהם תזוזה בכיוון של הסדר. בצד הפלשתיני נמצא אבו מאזן במצב עדין במיוחד. מידת הסמכותיות שלו ומנהיגותו נתונות ממילא תחת סימני שאלה כבדים. יכולתו לעמוד בלחצים ולהטיל מרות על הסובבים אותו מצומצמת מאוד. בעורפו נושפים כל הזמן מנהיגי החמאס ברצועה. הללו אינם מסתירים את עמדתם כי הליכה בכיוון של הסדר עם ישראל מנוגדת לחלוטין לאינטרסים הלאומיים של העם הפלשתיני. מי שפועל כך מכונה על ידם 'בוגד' ו'משתף פעולה עם הציונים'. הארגונים הסרים למרותם אינם מסתפקים בהתבטאויות שליליות בהקשר זה. הם עושים כל מאמץ על-מנת להטביע את המשא-ומתן בנחלי דם ולהביא להפסקתו בעודו באיבו. במקביל, גם הליגה הערבית בראשות עמרו מוסא מציבה לא אחת חישוקים בפני מנהיגותו של אבו מאזן ומקשה עליו ללכת בכיוון של פשרה, הגם שהיא נתנה מלכתחילה 'אור ירוק' לרשות הפלשתינית ללכת לשיחות ישירות עם ישראל. התבטאותו של עמרו מוסא, מזכיר הליגה הערבית, נגד הכרה בישראל כמדינה יהודית, מהווה דוגמה בולטת לכך. דוגמה אחרת היא עמידתו של עמרו מוסא על כך שהשיחות הישירות עם ישראל יופסקו אם לא תחודש הקפאת ההתנחלויות ב-26.9.10. בנסיבות אלה, הדבר האחרון שאבו מאזן היה רוצה בימים אלה הוא להעמיד את המשא-ומתן שהוא מנהל עם ישראל תחת אור הזרקורים. בהנחה שיש לו עניין בקידום הסדר עם ישראל, ולו על-פי תנאיו, צריך להניח כי האינטרס העליון שלו הוא לקיים מגעים דיסקרטיים, ועד כמה שניתן חשאיים, עם נציגיו של נתניהו. גם ממשלת נתניהו אינה מקלה עליו את המלאכה בהקשר זה. הכיסוי המתוקשר של פגישותיו עם נתניהו בירושלים אינו מוסיף לאבו מאזן 'נקודות' ב'רחוב הערבי' ויש להניח כי הן אינן לרוחו. במקביל, גם ראש הממשלה נתניהו נמצא תחת מכבש לחצים כבד מבית. אנשי אמונו הקרובים ביותר מתוך מפלגתו מאיימים בגלוי להפילו אם יסכים להמשך הקפאת הבנייה ביהודה ובשומרון לאחר ה-26 בספטמבר. אישים בכירים בקואליציה, ובראשם השרים אליהו ישי ומשה בוגי יעלון מחשקים אותו בקביעה חד-משמעית כי ההקפאה לא תחודש לאחר התאריך הנ"ל. בהנחה שיש לו עניין בקידום ההסדר, גם הוא, יש להניח, היה רוצה בהצבת המשא-ומתן תחת מעטה של פרופיל נמוך עד כמה שאפשר. נאומו של אובמה מונע זאת ממנו. בנאומו קרא הנשיא אובמה לחידוש ההקפאה של ההתנחלויות ביהודה ובשומרון. להערכתי, תביעה כזו מפי נשיא ארצות הברית מעל במת עצרת האו"ם בעיתוי הנוכחי היא בעלת השלכות שליליות על המשך המשא-ומתן להסדר. זאת, מכמה סיבות: א. זו תביעה בלתי ריאלית בעיתוי הנוכחי. ראש הממשלה כבר התבטא באורח חד-משמעי שלא תהיה עוד הקפאה של הבנייה ביהודה ובשומרון. הוא הבהיר שהוא מוכן לפשרה כלשהי באמירה שלו ש'בין אפס לאחד" יש מרחב תמרון. אך ברור שהוא לא יוכל לקבל תביעה לחזור על מתכונת ההקפאה שהייתה עד כה. קבלת תביעה כזו תפגע קשות באמינותו גם מול הפלשתינים וגם מול המערכת הבינלאומית. ב. אם ימצא נתניהו את עצמו תחת לחץ כבד מנשוא של הממשל ושל האיחוד האירופי, ויקבל את הדרישה להקפאת ההתנחלויות במתכונת שהייתה עד כה, יש להניח, במידה רבה של סבירות, שתתחולל רעידת אדמה בקואליציה, ובסופו של דבר, תכריע הכנסת על בחירות חדשות. תהליך כזה 'יתקע' את המשא-ומתן לתקופה ארוכה. ג. אם ממשלת נתניהו תדחה את תביעת הנשיא אובמה, ייפגע מעמדו של הנשיא באורח קשה בעיני העולם הערבי בכלל, והפלשתינים בעיקר. מאז נכנס לכהונתו, תולים בו הפלשתינים את תקוותם כי הוא יוציא עבורם את הערמונים מן האש ויאפשר להם לקבל את מבוקשם מבלי שיצטרכו לתת תמורה בלתי נסבלת מבחינתם. עתה, אם אכן תחודש הבנייה ביהודה ובשומרון, ולו באורח מוגבל, יתגברו הספקות בקרב הפלשתינים באשר ליכולתו של אובמה 'לספק את הסחורה' עבורם. ד. הצבת הדרישה להקפאת ההתנחלויות מונעת למעשה מן הפלשתינים להתגמש בעמדתם בסוגייה זו. ברור לכל שהפלשתינים לא יכולים לאפשר לעצמם להיות מתונים יותר בתביעותיהם מישראל מאשר הנשיא אובמה. אם יממשו את איומיהם להפסקת השיחות, ייפסק המומנטום שנוצר לאחרונה, ומי יודע מתי, אם בכלל, יתחדש. ה. הצבת תביעה זו מערערת עוד יותר את אמינותו של ממשל אובמה בעיני ההנהגה בישראל. גם קודם לכן נפגמה אמינותו בשל חוסר רצונו להכיר בהבנות שהיו לישראל עם ממשל הנשיא בוש. עתה, מסתבר, שגם הבנות שסוכמו עימו הופכות לבלתי רלוונטיות ככל שמתקרבת שעת המבחן. כידוע, ההבנה על הקפאה למשך עשרה חודשים סוכמה עם השליח ג'ורג' מיטשל ועם הנשיא בעצמו. ממילא עולה השאלה מה טעם יש לסכם הבנות עם ממשל, כאשר הוא עצמו מתכחש להן באורח כה בוטה. במקביל, צריך להדגיש כי נאומו של הנשיא אובמה כלל בתוכו התבטאויות מאוד נחרצות ואוהדות כלפי מדינת ישראל והערבות האמריקנית לשמירת בטחונה. יש לציין כי ממשל הנשיא אובמה אינו מסתפק רק במילים בהקשר זה. ככל שניתן לשפוט, במישור הביטחוני-אסטרטגי התהדקו יחסי ישראל ארצות הברית באורח חסר-תקדים תחת ממשל הנשיא אובמה. במקביל, כלל נאומו של הנשיא התבטאויות קשות נגד הטרור שמפעילים ארגונים פלשתינים נגד ישראל ואזרחיה. כמו-כן, חשוב לציין את תביעתו של הנשיא ממדינות ערב לממש את תהליך הנורמליזציה עם ישראל בהתאם לרוח יוזמת השלום הערבית. יחד עם זאת, אי-אפשר להימנע מן הרושם שהתביעה הקונקרטית ביותר הוצבה מול מדינת ישראל וממשלת נתניהו - המשך הקפאת ההתנחלויות. בין שפע דברי השבח והמחמאות להנהגה הפלשתינית לא מצא הנשיא לנכון להציג גם בפניה תביעות קונקרטיות בדומה לאלה המוצבות מול ישראל. ככל שניתן להתרשם, התוצאה היא שבקרב חוגים רחבים במדינת ישראל, ובעיקר בהנהגת המדינה, מתרחבת התחושה שהנשיא נוקט עמדה בלתי מאוזנת לרעת ישראל בכל הקשור לתהליך ההסדר עם הפלשתינים. תחושה זו היא שמסבירה, להערכתי, את חוסר האהדה בקרב חוגים רחבים בציבור הישראלי כלפי הנשיא אובמה. ממשל הנשיא אובמה מודע היטב לכך ומודאג מכך. עוזריו הבהירו לא אחת כי הם מודעים לכך שללא רמה גבוהה של אמון ואהדה בציבור הישראלי כלפי הממשל והנשיא, קשה יהיה להתקדם בתהליך השלום. דא עקא, מודעות זו אינה מתורגמת על-ידי הנשיא ל'מעשים בשטח' בכל הקשור לסוגייה הישראלית-פלשתינית. נאומו של הנשיא אובמה באו"ם הוא עוד דוגמה לכך.