הפרוטוקולים מישיבות הממשלה עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים פורסמו. את הכותרות הראשיות בכל אמצעי התקשורת תפסו דבריו של שר הביטחון האגדי, "מר ביטחון" המקורי, משה דיין.
"קו התעלה אבוד", אמר דיין, והציע להשאיר מאחור את הפצועים שלא ניתן לפנות: "במקום שאפשר לפנות - נפנה. במקומות שאי-אפשר לפנות - נשאיר את הפצועים. מי שיגיע - יגיע. אם יחליטו להיכנע, ייכנעו. אנו צריכים להגיד להם: 'איננו יכולים להגיע אליכם. נסו לפרוץ או להיכנע'".
הדברים מרגשים ואיש אינו יכול להישאר שווה נפש. אבל את עיני משך משפט אחר שאמר דיין, משפט הרבה הרבה יותר חשוב והוא לא הופיע בכותרות. נבלע אי שם בדיווח. מבחינה עיתונאית מקצועית זה מובן: אנחנו, הקוראים, המאזינים, הצופים, מעדיפים את המרגש על פני החשוב.
אני מצטט עוד מה שאמר משה דיין בתשובה לשאלתה של ראש הממשלה,
גולדה מאיר: "לי הייתה הרגשה שנדפוק אותם במעבר. הייתה לנו הערכה המבוססת על המלחמה הקודמת, והיא לא הייתה נכונה. לנו ולאחרים הייתה הערכה לא נכונה על אשר יקרה בשעת ניסיון הצליחה".
אחזור על המשפט העיקרי, החשוב והמשמעותי: "הייתה לנו הערכה, המבוססת על המלחמה הקודמת"...
באותו יום כיפורים הוזעקתי לפני הצהריים בשיחת טלפון מביתי בתל אביב ונשלחתי לגייס חיילים מהגדוד. בערב יצאנו אל המחנה בקסטינה ושם היינו אמורים להצטייד בתותחים ולרדת לסיני. אבל לא הצטיידנו. לא היו תותחים. במקום תריסר תותחי 155 מ"מ היו רק ארבעה.
ישבנו יומיים בקסטינה וחיכינו שהתותחים יגיעו. הם הגיעו טיפין טיפין וכאשר היו שמונה (לא תקן מלא!) הודיעו לנו שאנחנו אמורים לצאת לדרום. אבל... לא היו משאיות להוביל את התותחים. חיכינו עוד יום והגיעה פקודה לנסוע על הזחלים. מאות קילומטרים.
התותחים יגיעו לחזית לאט ובכשירות נמוכה. העיקר שיגיעו.
כשהיינו בדרך, שארכה יותר מיממה - קצת קשה לזכור את הפרטים - שמעתי במכשיר הקשר במפי"ק הנייד שלנו: "לטשן, לטשן (זה היה שם הגדוד). כאן שחור (כינוי למטוס הסיור). איפה אתם?" צה"ל הגדול לא ידע היכן נעלם גדוד תותחנים.
המשיך המטוס נרגש: "מהר! זקוקים לכם למטה".
כאשר הייתה המלחמה ההיא, לא ידענו את המידה של אי-מוכנות צה"ל. כאשר הייתה מלחמת לבנון השניה, שוב לא ידענו את אי-מוכנות צה"ל.
עכשיו צצים לפתע דבריו של משה דיין, שהודה במחדל הגדול מכל: "היינו מוכנים למלחמה הקודמת!"
זה לא רק מחסנים ריקים. זאת אי-מוכנות מוחלטת!
מה למדנו?
