פרופ' ערן כץ
|
|
|
|
|
היה זה מארק טוויין שטבע בשעתו את האימרה, לפיה הזיכרון אינו אלא האיבר שבעזרתו אנחנו... שוכחים. מאז זרמו מים רבים במיסיסיפי, ובאורח מפתיע מתחוור יותר ויותר שהזיכרון הוא, בעצם, אחד מכלי העבודה היעילים ביותר שיש לנו; עד כדי כך יעיל, שרק לעיתים רחוקות אנחנו נאלצים לחפש את מפתחות הבית שלנו. פרופ' ערן כץ (48), יליד חיפה, סופר ומרצה פופולרי בארץ ובחו"ל לפיתוח הזיכרון והאינטליגנציה, נושא בתואר הנדיר של שיאן-גינס בתחום הזיכרון, המסוגל לזכור רצף של 500 ספרות אקראיות שמדוקלמות באוזניו. אליבא דפרופ' כץ, הזיכרון שלנו אוהב לתעתע בנו, ובחלוף השנים הוא רק מחמיר. כץ, שכתב מספר ספרים בנושא (ספרו הידוע ביותר הוא "סוד הזיכרון המצוין"), יודע להשיא עצות מועילות ועונה לשאלות מטרידות כמו, כמה פעמים שכחתם להחזיר טלפון לחבר; או שלא הצלחתם להיזכר איפה, בדיוק, הנחתם את מפתחות הבית; ואיך, לעזאזל, קראו לבריטית ההיא שפגשתם ברכבת לסקוטלנד. לדברי כץ, אנחנו נוהגים לעשות שימוש במפתחות עשרות פעמים בחודש, כשב-99 אחוז מן המקרים אנחנו גם מוצאים אותם. הצרה היא שכאשר נכשלים פעם אחת בלבד במשימה - אנחנו נאנחים באכזבה ומקטרים. |
|
באותו עניין מצויה תופעה מוכרת של תסמונת הדלת הנעולה. יוצאים מהבית, ואחרי חמש דקות צצה בראש השאלה הכמעט-נצחית: רגע, נעלתי את הדלת? ניתקתי את המגהץ? כיביתי את המזגן? אליבא דפרופ' כץ הפתרון פשוט: תרגילו את עצמכם פשוט לדבר. בכל יום, כשאתם יוצאים מן הבית - נעלו את הדלת, ליחצו פעמיים על הידית והגידו לעצמכם בלב, או בקול: "נעלתי את הדלת. אני יודע שהדלת נעולה". אז נכון שהשכנים עלולים יהיו לבקש את אשפוזכם, אבל אתם, לפחות, תדעו שהבית נעול... בסדנאות שפרופ' כץ מעביר עולה תמיד השאלה: ואיך אזכור שזה היה היום ולא אתמול? לדברי פרופ' כץ, תגדילו לעשות אם תנעלו את הדלת בכל יום באורח שונה: יום אחד ביד ימין ויום אחד ביד שמאל דווקא. לעומת זאת, ביום השלישי - תוך כדי התכופפות מוגזמת, ואילו ביום הרביעי - תוך כדי כריעה. מסתבר שאנחנו מיטיבים לזכור את יוצא הדופן, ולכן פעולה מסוימת, שונה מזו שעשינו אתמול, היא זו שתזכיר לנו מיד שנעלנו את הדלת.
|
|
ועוד טיפ קטן בענייני תשומת-לב: מכירים את התופעה שבה אנו הולכים להביא את המשקפיים מחדר הכניסה וברגע כניסתנו לחדר עומדים חסרי-אונים ומנסים להיזכר מה בדיוק רצינו לקחת מכאן? הפתרון הידוע הוא לחזור לנקודת המוצא על-מנת לשחזר את כוונותינו. אולי המחברת הקטנה בסלון היא זו שתזכיר לנו שאנו זקוקים למשקפי הקריאה. פתרון נוסף ויעיל הוא להתמקד במטרה. אסור לשכוח שהמוח האנושי מסוגל לבצע פעולה אחת בלבד, בכל פעם, ולכן, כאשר אתם הולכים להביא את המשקפיים מחדר השינה - תביאו אותם משם בלבד. אל תעשו ואל תחשבו על דבר מלבד המטרה: הבאת המשקפיים. תגדילו לעשות אם תדברו אל המשקפיים בקול. לכו לחדר השינה וקיראו בקול: "משקפיים, הנה אני בא לקחת אתכם. שימו לב, משקפיים, אני תכף מגיע". ברגע שתיכנסו לחדר השינה מובטח לכם שתדעו בדיוק לשם מה הגעתם אליו. פרט פיקנטי: ערן כץ, יליד חיפה, היה בעצמו תלמיד בינוני למדי ורגע לפני שסולק מבית הספר, קרא את ספריו של הארי לוריין, מומחה אמריקני בתחום שיפור הזיכרון, ששינה את חייו של כץ מן הקצה אל הקצה...
|
|
אז מה, לעזאזל, ניתן, בכל זאת, לעשות כדי לזכור תמיד היכן הנחנו את המפתחות? מסתבר שישנן שתי אפשרויות: האחת - להתרגל להניח את המפתחות במקום קבוע בכניסה לבית, למשל בקערה או על מתלה, וכאשר חוזרים הביתה מומלץ להיפטר מהם מיד במקום שמיועד לכך. האופציה השנייה היא לשים לב ולהיות מודעים לפעולה שנעשתה. אם מיהרתם, למשל, לשירותים ובדרך זרקתם את המפתחות על השידה - זה בסדר; אלא שבאותה שנייה שזרקתם אותם - חובה עליכם להגיד לעצמכם, בלב או בקול רם, ש"המפתחות מצויים על השידה". חזקה עליכם שכאשר תחפשו את המפתחות, כבר תיזכרו היכן הם. הבעיה שלנו - מסביר פרופ' כץ - נעוצה בכך שאנחנו שומעים, אבל לא מקשיבים לזולת; אנחנו רואים, אבל לא מתבוננים, ולבטח גם לא מבחינים בדברים. דוגמה לכך היא הקושי שבמענה לשאלה, מה מצויר בצידה השמאלי של המונה ליזה? מסתבר שליאונרדו דה-וינצ'י צייר שם הרבה דברים, חוץ מהמונה ליזה עצמה. קושי אחר הוא לענות על השאלה, איזו דמות מופיעה על שטר של 50 שקל. מסתבר שחוסר תשומת-לב היא הבעיה הבסיסית שלנו. זה לא ששכחנו, אלא שלא זכרנו מלכתחילה, כי פשוט לא שמנו לב.
|
|
