חודש מרחשוון הוא החודש השני בשנה למניין החודשים אשר אנו מונים מתשרי, והשמיני אשר מונים מניסן. במקרא, נקרא החודש בשם "החודש השמיני" או "ירח בול".
המילה "מר" = טיפה, באה לציין את הטיפות הראשונות של הגשם היורדות בחודש זה. יש המפרשים את המילה "מר" משום הצרות הרבות שהיו לעם ישראל בחודש זה, וגם משום שלא היו בו חגים.
השם חשוון מקורו, כנראה, בלשון האכדית "ירח שמנו", דהיינו - החודש השמיני. הוא, כמו שאר שמות החודשים, איננו שם עברי אלא שם אכדי, אשר עלה יחד עם עולי בבל בתקופת שבי ציון, תחילת ימי בית שני.
ל"ירח בול" ניתנו מספר פירושים. הראשון - רש"י: על המקום "שהעשב כלה ובוללים לבהמה מן הבית". השני - רד"ק: "שהגשמים מתחילים בו", עניין המבול. השלישי: מלשון "יבול", שבחודש זה מתחילים לחרוש ולזרוע.
מזלו של החודש הוא עקרב - שהעולם צמא בו לגשם כעקרב הצמא למים.
ב-ז' מרחשוון אנו מבקשים על הגשם - לקראת החורף הקרב. בנוסח תפילת העמידה מזכירים בקשתנו מהקב"ה לגשם. הבקשה הראשונה הוזכרה בחג שמחת-תורה, איזכור זה נקרא אזכרת גשמים, מאחר שחכמים לא רצו שעולי הרגל אשר עלו לירושלים יירטבו בדרכם חזרה לביתם, לכן דחו את בקשת הגשמים לתאריך ז' מרחשוון, עד שאחרון עולי הרגל יגיע לביתו. בקשה זו הייתה נאמרת עד לחג הפסח, בו התחיל עם ישראל לומר בברכת העמידה את בקשת הטל.
מספר אירועים אירעו לעם ישראל במהלך הדורות בחודש זה:
הראשון: המבול בתקופתו של נח החל לרדת ב-י"ז מרחשוון במשך ארבעים יום וארבעים לילה רצופים. על-ידי המבול מחה הקב"ה את דור החמס מעל פני האדמה, ונח ובניו, אשר ניצלו בעזרת התיבה שבנו, היו אבות האנושות החדשה.
השני: מות רחל אמנו ב-י"א מרחשוון. רחל, אחת מארבע האימהות, אשת יעקב אבינו, דמות אצילית שמתה בדרך חזרה לארץ ישראל מארם, ונקברה בדרך בבית לחם. יעקב לא הביא אותה לקבורה במערת המכפלה אשר בחברון, מקום בו קבורים אבות ואימהות האומה. על-פי המסורת, הייתה זו רחל אשר בשעת גלות ישראל, בדרכם הקשה לבבל עת עברו על קברה, התפללה לקב"ה וביקשה רחמים על בניה. רחל מוותרת על רצונה להיקבר במקום קדוש כדי להיות לעזר לבניה, ועל כך אומר לה הקב"ה: "יש שכר לפעולתך".
השלישי: סיום בניין בית המקדש הראשון. בית המקדש הראשון נבנה במשך שבע שנים על-ידי שלמה המלך. לאחר שבע שנות עבודה בחודש מרחשוון נשלם הבית. "ובשנה האחת עשרה בירח בול הוא החודש השמיני כלה הבית לכל דבריו..." [מלכים א', ו', 38]. לראשונה רוכזה עבודת הקב"ה במקום אחד והפכה אותו למרכז הרוחני של ארץ ישראל והעולם כולו.
הרביעי: ירבעם מלך ישראל בודה חג מליבו בעת פירוד ממלכת ישראל לשניים - ממלכת יהודה בהנהגתו של רחבעם בן שלמה וממלכת ישראל בהנהגתו של ירבעם בן נבט. ירבעם חשש כי בעת העלייה לרגל לירושלים ישוב לב העם אל מלכות בית דוד. הפתרון היה הקמת שני מוקדי פולחן חלופיים לבית המקדש, בבית אל ובדן, וכן המצאת חג מקביל לחג הסוכות בחודש מרחשוון, "ויעל על המזבח אשר עשה בבית אל בחמישה עשר יום בחודש השמיני בחודש אשר בדה מליבו ויעש חג לבני ישראל" [מלכים א', י"ב, 33].
החודש תופס בזיכרון היהודי מקום חשוב עם פטירתה של רחל אמנו ב-י"א מרחשוון. "רחל - עיקרו של בית" - שכל הדברים תלויין ברחל, לפיכך נקראו ישראל.
דמותה של רחל, העולה מן הכתובים, שבכייה פורץ שערי רקיע, מהווה עבורנו את ה"אימא האוניברסלית", לא רק האימא הפרטית של יוסף ובנימין, אלא "אם האימהות", ובכייה הוא הבכי של עם ישראל, המצפה לשיבת הבנים לגבולם. רחל אינה פוסקת מלבכות עד שישוב אחרון בניה הביתה.
"כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם על בניה כי איננו... ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם" [ירמיהו ל"א, 16-14]. הדאגה של רחל לכל אחד ואחד מישראל רמוזה בכתוב באמצעות המעבר מלשון רבים ללשון יחיד: "מאנה להינחם על בניה, כי איננו". ללמדך, כי עבור רחל, כל בן הוא "בן יחיד" ועל כל אחד מבניה היא בוכה כי איננו. עתה, אינה יכולה עוד לשתוק ובכייה מהדהד בקול רם ונישא, ובמרירות הלב "נהי בכי תמרורים". בכי התמרורים של רחל אינו בכי של אבל או תחושה של נוסטלגיה על העבר; בכי התמרורים מציב לנו תמרור דרכים המכוון אותנו כלפי הבנים - לשוב לביתם, והן כלפי הקב"ה - להשיב בנים לגבולם.
הנביא ירמיהו מרומם את רחל אמנו לסמל לאומי - "אם האימהות", הפורשת כפיה על בניה מתוך מסירות נפש, תוך ויתור על שלמות אישית. ולא בכדי זוכה רחל לבשורת הנחמה שאין כמותה, מפי הנביא ירמיהו: "ויש תקווה לאחריתך ושבו בנים לגבולם".
