מומחים לדעת קהל יודעים שההגדרה עושה את התודעה, במיוחד אם היא מגיעה במאסה. "הפגנות", זאת ההגדרה שבחרו להגדיר מנהיגי הציבור הערבי בישראל את המהומות באוקטובר 2000. ואחרי שההגדרה הזאת נטמעה (בעזרת דוברים מהשמאל) בתודעת רבים, ברור ש-13 הרוגים בהפגנות, זה המון. מה שראינו באוקטובר 2000 לא היו "הפגנות", אלא מרד. אם מבינים את זה, 13 הרוגים בדיכוי מרד - זה לא הרבה.
ולפני שאני ממשיך הערה חשובה: אסור לעשות הכללות! את הציבור הערבי בישראל חובה לחלק לשלוש קבוצות: אלה שרוצים להתערות בחברה הישראלית; אלה שעוינים את המדינה היהודית ורוצים במחיקתה; ואלה שיושבים על הגדר. אין לי מושג איזו מהקבוצות היא הגדולה ביותר, אבל תחושתי היא, שהקבוצה העוינת בתהליך צמיחה.
מפגינים מוחים. מפגינים כועסים. מפגינים לא שונאים. מה שראינו באוקטובר 2000 היה התפרצות שנאה. רעולי-פנים שמניפים דגלי אויב, ושורפים תחנות דלק ובנקים - זאת לא מחאה. "איטבח אל-יהוד", ו"בדם ואש נפדה את פלשתין", הם לא מסרים של "הפגנה". לא במקרה המורדים בחרו למרוד בדיוק באותו זמן שצה"ל נלחם באויב הפלשתיני (אינתיפאדת אל-אקצה). לא צריך דמיון פרוע כדי להבין את הדחף של הפלשתינים עם התעודה הכחולה, לעזור לאחיהם עם התעודה הכתומה.
ההתפרצות הזאת לא כוונה נגד ממשלת השמאל של ברק, אלא נגד מדינת היהודים. אם מוסיפים לאותם אירועים גם את העובדה שמנהיגי הציבור הערבי המתונים, מתאמצים להפיץ את דעתם על ישראל בעולם - מדינה גזענית, פשיסטית, שמנהיגיה פושעי מלחמה וחייליה נאצים - מגלים, שזה מתחבר בקלות למרד. לא שכחנו גם את ההתנגדות הגורפת להגדרת ישראל כמדינת העם היהודי, את הנפת הדגלים השחורים ביום העצמאות, ואת התמיכה העיקשת בזכות השיבה.