| מיתוס המצור והכיבוש הישראלי של רצועת עזה | |
הנתונים הללו משקפים כאמור רק את התנועה היוצאת והנכנסת מרצועת עזה ואליה דרך מעבר רפיח המחבר את רצועת עזה עם מצרים. מעברי הגבול בין רצועת עזה למדינת ישראל פתוחים ודרכם עוברים אנשים וסחורות. נושא זה נסקר בהרחבה במסמך "מיתוס המצור על עזה" שסיכם את תמונת המצב של המצור ערב אירועי המשט (יוני 2010), ולהלן עיקרי ממצאיו 3: על-פי נתוני ממשלת חמאס, מעבר רפיח נפתח באופן רשמי על-ידי שלטונות מצרים 12 פעמים בשנת 2009, מתוכם 7 פעמים ולמשך 23 ימים ליציאת אזרחים. המעבר היה פתוח למעבר גם במרבית שאר ימי השנה "באופן חריג". דרך מעבר רפיח יצאו 31,431 פלשתינים תושבי רצועת עזה ונכנסו לרצועה 32,049 (סה"כ - 63,480). נתון זה כולל גם את היוצאים לעלייה לרגל למכה. יש לציין, כי מעבר רפיח נפתח לעיתים קרובות - מעבר ל-7 הפעמים הרשמיות - לצורך יציאה וכניסה של אנשי ממשל חמאס, כניסת משלחות בינלאומיות, חזרת חולים מטיפול רפואי בחו"ל ועוד. התפלגות על-פי חודשים של מעבר אנשים מרצועת עזה ואליה דרך מעבר רפיח הייתה בשנת 2009 כדלהלן: ינואר (תקופת מבצע " עופרת יצוקה"): 3,247, פברואר - 3,589, מרס - 3,500, אפריל - 3,360, מאי - 3,385, יוני - 5,644, יולי - 1,305, אוגוסט - 11,910 (כולל 6,630 עולי רגל למכה), ספטמבר - 7,812, אוקטובר - 1,767, נובמבר - 8,606 וכן 2,191 עולי רגל למכה ("עומרה") ודצמבר - 6,707. להלן נתונים על מעבר אנשים מרצועת עזה ואליה דרך מעבר רפיח בשנים 2008-2006: - ינואר - יוני 2006 (עד חטיפת החייל גלעד שליט) - 38,805 אנשים.
- יולי 2006 - יוני 2007 (עד מועד ההפיכה הצבאית של חמאס ברצועת עזה) - 142,000 אנשים (75,000 יצאו ו-67,000 נכנסו).
- יולי 2007 - יוני 2008 (עד כניסתה לתוקף של הפסקת האש בין ישראל לחמאס) - 5,537.
- יולי 2008 - יוני 2009 - 31,900 אנשים.
- סיכום שנת 2009 - 63,480 אנשים.
שערי רצועת עזה פתוחים ליציאה ולכניסה של תושבים פלשתינים, וזאת בכפוף לאישור ותיאום של שלטונות ישראל ומצרים. על-פי הנתונים הפלשתינים, ישראל ומצרים אישרו ב-2009 יותר מ-98% מכלל הבקשות של פלשתינים לקבל טיפול רפואי בתחומן. הטענות בדבר מצור הרמטי על רצועת עזה אינן עולות בקנה אחד עם הנתונים המשתקפים הן ממקורות ישראלים והן ממקורות פלשתינים. רצועת עזה תחת שלטון חמאס ממשיכה לקבל אספקה של סחורות דרך מעברי הגבול עם ישראל ודרך מערכת המנהרות עם מצרים, שהפכה לערוץ ייבוא ממוסד והמשלימה את פרטי הייבוא שאינם מגיעים מישראל בהיקף של מאות מיליוני דולרים בשנה. ממצאים נוספים שצוינו בסקירה מיוני 2010: - הגידול המתמשך בייבוא דרך מערכת המנהרות מספק תעסוקה לאלפי פלשתינים ומעשיר את אוצר ממשלת חמאס באמצעות גביית מיסים על הפעלת מנהרות ועל הסחורות העוברות בהן. סוגי הסחורות המיובאות דרך המנהרות נקבע לפי היצע וביקוש, ולעיתים קרובות יוצרים בעלי המנהרות מחסור מכוון כדי להגדיל את נתח הרווח.
- ממשלת חמאס נהנית גם מתקציב המתקבל מהרשות הפלשתינית ברמאללה וממימון רכישת החשמל שמספקת ישראל, האיחוד האירופי שמימן רכישת דלק עבור תחנת הכוח וסיוע ממדינות ערביות.
- מערכת המנהרות משמשת גם לצרכים צבאיים של חמאס, ובהם שליחת לוחמים לאימונים באירן ובסוריה, וייבוא מערכות נשק מתקדמות (נ"מ ונ"ט), חומרי נפץ ותחמושת.
- הפעילות הפלילית במנהרות כוללת ייבוא של סמים ונערות צעירות לצורך עבודות שירותים ונישואין עם פלשתינים עשירים ומבוגרים.
- עמדת ארגוני זכויות האדם, המציירים תמונה מופרזת ומוגזמת של השלכות "המצור", לוקה בסטנדרטים כפולים. מחד-גיסא, הם טוענים בתוקף שישראל היא עדיין כוח כובש ולכן היא חייבת לדאוג "לביטחונם ורווחתם של תושבי עזה", אך מאידך-גיסא הם מבקרים את ישראל רק על אי-דאגה לרווחת תושבי עזה ולא לביטחונם שנפגע קשות בשל שלטון חמאס המחיל בהדרגה את החוק האיסלאמי תוך דיכוי אלים של האופוזיציה.
- יתרה מכך, ארגוני זכויות האדם אינם מציגים דרישה מישראל לסיים את "הכיבוש" של רצועת עזה, אלא אדרבה - להעמיקו באמצעות פתיחת הגבול באופן מלא. יש בעמדה זו משום פרדוקס, שכן אם ישראל תסיר את המצור על-פי דרישת ארגוני זכויות האדם, הכיבוש אמור להסתיים, ומכאן שלישראל לא תהיה עוד חובה לדאוג לאוכלוסיית עזה. אשר על כן, תמוהה העובדה שארגוני זכויות האדם מוסיפים לתבוע מישראל לדאוג לאוכלוסיית עזה גם לאחר הסרת המצור.
- ארגוני זכויות האדם תובעים מישראל לפעול על-פי רף מוסרי גבוה שאינו נדרש ממדינות אחרות. על-פי ההיגיון של ארגונים אלה, לפיו ישראל חייבת לסייע ליישות אויב שתוקפת אותה, על ארה"ב ומדינות הקואליציה שכבשו את אפגניסטן להושיט סיוע לכפרים בהם שולטים לוחמי הטליבאן הנלחמים בכוחותיהם.
- בניגוד לתביעה הנחרצת מישראל לפתוח את גבולותיה ליישות אויב, נמנעים ארגוני זכויות האדם (או משמיעים קול ענות חלושה) מלהציג תביעה תקיפה דומה לשלטונות מצרים, הגובלת מדרום ברצועת עזה ואשר אינה מגדירה את ממשלת חמאס ישות אויב.
- מצרים, בדומה לארגוני זכויות האדם, "מאוהבת" בכיבוש הישראלי לכאורה של רצועת עזה. שנים תבעה מצרים מישראל לסגת מרצועת עזה כדי לאפשר את מימוש העצמאות הפלשתינית ומשנסוגה ישראל היא טוענת, שישראל נותרה עדיין "כוח כובש".
- מצרים דוחה באגרסיביות רבה את הדרישה של חמאס ומדינות ערביות לפתוח את גבולה עם רצועת עזה ומתעקשת לשמר מצב של גבול סגור פורמלית, אך פתוח הלכה למעשה, על-מנת לטעון שהכיבוש הישראלי של רצועת עזה נמשך. השימוש במנוף הלחץ על הגבלת מעבר הסחורות והאנשים בגבול נועד לדרבן את חמאס לקבל את תנאי מצרים לפתיחת הגבול על בסיס הסכם המעברים מ-2005, אשר שומר, לשיטתה של קהיר, על מעמדה של ישראל ככוח כובש.
יש לציין, כי היקף הסחורות העוברות דרך מערכת המנהרות ברפיח הצטמצם מאז חודש יוני השנה, לאור הגידול בייצוא הישראלי לרצועת עזה. סוכנות הידיעות רויטרס מדווחת בתחילת חודש אוקטובר 2010, כי בעלי מנהרות ברפיח החלו מייצאים סחורות למצרים דרך 20-15 מנהרות שבכל אחת מהן עובדים לפחות 12 עובדים. הסחורות לייצוא כוללות, על-פי עדותו של אחד הפועלים, אלומיניום, נחושת, פסולת ברזל, גרוטאות למחזור, ביצים, עופות וברווזים. 4
|