מלחמת יום הכיפורים - הלקח העיקרי

פרסום הפרוטוקולים מדיוני גולדה-דיין-דדו ועוזריהם, ערב פרוץ מלחמת יום הכיפורים, הוליד גל של פרשנויות עיתונאיות, על התמוטטות הביטחון של שר הביטחון דיין, וכולי. היו גם לקחים מהימים ההם - לזמן הזה: לפקפק בביטחונם של בכירים, וכולי. אך הלקח העיקרי לא נשמע השבוע - לקח הסיבות לפרוץ המלחמה. מדהים. ומדהים עד כמה הלקח רלוונטי לימינו. בקיץ הגשתי לבחינת בגרות בהיסטוריה את תלמידיי בתיכון בירוחם. החומר כלל את הרקע לפרוץ מלחמת יום הכיפורים. ספרי הלימוד השכילו את התלמידים בדבר הסיבות לפרוץ המלחמה. בני דורי זוכרים מידע אישי. זוכרים שגולדה מאיר הכריזה, ימים לפני פרוץ המלחמה: "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר". זוכרים שיהירותה של ממשלת גולדה-דיין דירדרה אותה לסרב להצעות שלום שבאו מארה"ב וממצרים, ו"מר ביטחון" דיין הכריז: "בברירה בין שארם-א-שייח' ללא שלום, לשלום ללא שארם-א-שייח' - אני מעדיף את שארם-א-שייח' ללא שלום". בדצמבר 1969 הגיש שר החוץ האמריקני רוג'רס את תוכנית השלום הראשונה שלו לגולדה מאיר ולנשיא מצרים נאצר. עיקריה: ישראל תיסוג מסיני, יובטח חופש שיט ישראלי בתעלת סואץ, ינוהל משא-ומתן עם מצרים על מעמדן של רצועת עזה ושארם-א-שייח', ירושלים תישאר מאוחדת אך תנוהל בידי נציגים של שלוש העדות הדתיות. ההצעה נדחתה הן בידי נאצר והן בידי גולדה. ביוני 1970 הגיש רוג'רס את תוכניתו השנייה. עיקריה: סיום מלחמת ההתשה בין ישראל למצרים, ופתיחת משא-ומתן ביניהן בחסות שליח האו"ם גונאר יארינג, על בסיס נסיגת ישראל משטחים שכבשה במלחמת ששת הימים, הכרה הדדית של כל הצדדים בריבונותן ובשלמותן של המדינות, וחתימת הסכמי שלום ביניהן. נאצר הסכים לדון ביוזמה. גולדה דחתה אותה. לחץ של נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון, והבהרות שנתן לגולדה, הביאו להסכמת ממשלת ישראל לדון בתוכנית באופן עקרוני (ולכן פרשה גח"ל, בראשות מנחם בגין, מ"ממשלת האחדות הלאומית"). גולדה ניצלה פריסת טילים נגד מטוסים של מצרים לאורך התעלה, והשעתה את "שיחות יארינג". בספטמבר 1970 נפטר נשיא מצרים נאצר, ובמקומו התמנה אנואר סאדאת. בשנת 1971 סאדאת ניסה ליזום, בגיבוי אמריקני, שיחות והסדרי ביניים שיובילו להחזרת סיני לריבונות מצרית ולהסכם שלום בין המדינות, אולם ממשלת גולדה-דיין דחתה בנוקשות את ההצעות המצריות. סאדאת, נחוש לפרוץ את המבוי הסתום, שכנע את הסורים להשתתף בהתקפה על ישראל. רוג'רס הגיש את תוכנית השלום השלישית שלו (ב-4.10.71). היא נדחתה בידי גולדה עוד באותו יום. סאדאת חזר גם ב-1972 על ניסיונותיו ליזום שיחות והסדרי ביניים לקראת הסכם שלום עם ישראל, ישראל חזרה על סרבנותה. ב-5.10.73, ביום הכיפורים, פתחו מצרים וסוריה במלחמת יום הכיפורים. זהו הלקח העיקרי ממלחמת יום הכיפורים: כשלושת אלפים חיילים ישראלים נהרגו, ואלפים רבים נוספים נפצעו, בשל יהירותה וסרבנותה של ממשלת ישראל לבדוק הצעות שלום של ארה"ב ושל מצרים. ושלושים שנה אחר-כך: ב-2002 הציעה הליגה הערבית, על 22 מדינותיה, את "יוזמת השלום הערבית". בשנת 2003 אימצו אותה 57 מדינות האיסלאם. עיקריה: נסיגת ישראל מהשטחים שכבשה ב-1967, חתימת הסכם שלום מלא עם 22 מדינות ערב, בתמיכת כל 57 מדינות האיסלאם, עם "קץ לסכסוך", "כינון יחסים נורמאליים", "בניית שכנות טובה, ביטחון, יציבות ושגשוג לדורות הבאים", "פיתרון מוסכם" לבעיית הפליטים (וכך, זכות וטו לישראל בנושא), הקמת מדינה פלסטינית שבירתה במזרח ירושלים, ולקיחת אחריות של מדינות ערב לשמירה על ההסכמים מצד הפלסטינים. (הנוסח העברי המלא, והתמציתי, של היוזמה: [קישור]). הייתם מאמינים שמאז פרסום "יוזמת השלום הערבית" ב-2002, אף אחת ממשלות ישראל - בראשות שרון, אולמרט ונתניהו - אפילו לא דנה ביוזמה? אפילו לא בדקה אותה? צריך להזכיר שמאז נהרגו אלפי ישראלים ופלסטינים באינתיפאדת אל-אקצה, במלחמת לבנון השנייה ובמלחמת עזה? זהו הלקח העיקרי ממלחמת יום הכיפורים.