בעייתה הייחודית של ירושלים מתחילה ונגמרת בשאלת עתידה הפוליטי. בחינת מצעי המפלגות הגדולות מצביעה על כך שכולם כבר מסכימים עם קריעתה של העיר לשתיים, והוויכוח היחיד הוא: האם לגזור יפה במספריים, או לחתוך בסכין; לקרוע מהר שלא יכאב או לאט, שנתרגל. האמת שטרם נאמרה היא כי כל חלוקה תביא לחורבנה של העיר. אולי, אחרי שלושת אלפים שנה של הקזת דם והמטת חורבן, הגיעה העת להבין כי הדרך להשגת שלום כלל לא חוצה את ירושלים.
ירושלים משולה בעיניי לתינוק המריבה במשפט שלמה. אפילו החכם באדם התקשה למצוא פתרון לריבן של שתי האמהות, הטוענות כל אחת: "שלי הוא". שלמה זיהה כי האם האמיתית היא זו שמוכנה להציל את בנה ממכת החרב המאיימת לחצותו לשניים ונותנת אותו לידי האחרת, ובלבד שיחיה. האם השקרית, שאין אהבת אמת בליבה לתינוק, מעדיפה שימות, ובלבד שלא יהיה לצרתה.
כך בדיוק יקרה לירושלים. אוהביה האמיתיים ערבים ויהודים יודעים כי תוחלתה בחיבורה בין מערב ומזרח. זהו מירקם שלא ניתן כלל ללחלוקה פיזית, כל מי שיבצע ניתוח כירוגי לחלוקתה-הורג אותה.
מי שאוהב את ירושלים באמת ומבין שיש לכבד את זיקת כל הנוגעים בדבר אליה-יעדיף שירושלים תמשיך לחיות מבלי לחלקה.
אז רגע לפני שנתניהו ,אבו מאזן וחבורת הגברים שמייעצת שטויות לשניהם מתיישבת לעוד סבב שיחות בלה בלה בלה, כדי לדון בסוג החרב שתחתוך בבשרה של ירושלים, כדאי שילמדו קודם את היתרונות והחסרונות של חלוקת העיר, על סמך מודלים של ערים דומות בעולם עם קונפליקט דו-לאומי דומה.
מודלים בינלאומיים לחלוקת ערים בעיר ניקוסיה, למשל, הוחלט להפריד בין הקפריסאים הטורקים והיוונים באמצעות חומה פיזית, שלא הביאה כל פתרון כלכלי או מדיני לסכסוך בין שני העמים. גם החומה בלב ברלין לא הביאה לתוצאות הרצויות, וסופה שהופלה על-ידי האזרחים עצמם. עיר המריבה האירית בלפסט אומנם לא נחצתה בגדר, אך אוי לו לילד קתולי שיצעד בטעות לרחוב פרוטסטנטי. תושבי חבל אלזס-לורן נקרעו שנים רבות בין ריבונות גרמנית וצרפתית, עד שהוסכם על חלוקת ערי הגבול כך שתושביהן הגרמנים יהיו בזיקה לאומית לגרמניה, ואלה הצרפתים - בזיקה לצרפת, זאת מבלי להזדקק לגבול פיזי בתוכן.
ירושלים צריכה ללמוד מהמודלים השונים ולאמץ מודל שיותאם לה. מודל כזה ייתכן עם השארתה עיר מאוחדת לנצח ברמת השירותים העירוניים ועיריית הגג האזורית, כשתושביה הערבים יחיו בעלי זיקה לאומית לשלטון הירדני או הפלשתיני, ותושביה הישראלים ימשיכו לשמור על זיקה לאומית למדינה הישראלית. ניהול ענייני העיר עצמה לא יהיה קשור לזיקה הלאומית. חלוקת העיר לרובעים, המנהלים את עצמם באופן אוטונומי, היא הפתרון להשארת העיר מאוחדת פיזית, כשאוכלוסיותיה הן המחולקות לשתי ריבוניות.
שטח המטרופולין יכלול גם את אבו-דיס, א-זעים ועזרייה, ורובעים נוספים כמו ג'אבל מוכר, סור באחר, שייח ג'ארח וגם תתפלאו-בית צפפה. כל רובע יוגדר בפני עצמו כשלתושביו זכות בחירה איזו זיקה לאומית תהיה לרובע- לישראל לפלשתין או לירדן. חיבורם של כלל הרובעים לישות מטרופולית תשתמע מהפיכתם למאוגדים תחת רשות מנהלית אחת יחד עם רובעים נוספים במטרופולין זה-מבשרת, נטף, גבעון, מעלה אדומים, כלל הקיבוצים והמושבים שסביב העיר וכדומה. את ההתנגדויות לסיפוח אפשר יהיה לנטרל באמצעות הגדרת היישובים כמינהל עצמאי, ומתן אוטונומיה במשק כלכלי סגור לכל רובע ורובע וזכות לניהול עצמוני במגוון תחומים.
חלוקה מנהלית של המטרופולין החדש שיווצר לרובעים מנהליים תתבסס על הצלחת הניסוי של חלוקה ושליטה באמצעות מינהלים קהילתיים. האזורים שיסופחו לעיר יוגדרו גם הם כרובעים ויפעלו בעצמאות מנהלית, עם קשר מוגבל לעיריית גג. גבולות הרובע ייקבעו בצל העיקרון הכלכלי שגודלו אכן מאפשר לו לכלכל את עצמו (כך בכל רובע ייכללו מבני ציבור, אזורי תעשיה ומוסדות, מהם ניתן לגבות ארנונה לרווחת כלל הרובע).
רובעים בעלי זיקה לאומית ישראלית ייהנו מתקציבי המדינה כנהוג היום, ורובעים בעלי זיקה אחרת ייהנו מתקציב המדינה שלהם. יחד עם זאת, כל רובע יפריש תקורות לניהול עיריית הגג, שתתמקד בתכנון על, קביעת מדיניות ותשתיות אזוריות.
בפאזל הרובעים סובבי ירושלים, יוגדרו בנפרד אלה הכלולים בתוך העיר עצמה, תוך צמצום מקסימלי של גבולות השטח, והוא בלבד יקבל מעמד של אזור נטול מס בדומה לאזור גיברלטר. עיריית הגג תקבל תקורות מהרובעים ותעסוק בקביעת מדיניות ותכנון. היא תאציל את כל הסמכויות האחרות לרובעים ותאפשר לכל רובע ליזום תוכניות ולגייס בעבורן הון; היא תספק שירותי תשתית ובקרה שאינם כדאיים כלכלית להפעלה בידי המינהלים, וכן תהווה גוף ערר להכרעות בין מנהליות שאינן מוצאות פתרון מוסכם.
כל רובע יזכה לריבונות מנהלית, כך שינוהל עצמאית והנהלתו תיבחר ישירות על-ידי תושביו. אופיו של כל רובע, תרבותו, חלוקת מבני הציבור שבו ופעילות מערכותיו ייקבעו בהתאם לרצון התושבים, באמצעות ועדות רובעיות. במקביל תבוטל מועצת העיר ירושלים ותוקם מועצת-על המורכבת מראשי הרובעים, שיבחרו מתוכם יו"ר לתקופה של ארבע שנים.
הצלחתו של מודל כלכלי ניהולי שוויוני זה תלויה בדבר אחד. הפרדת הניהול הדתי מהניהול הכלכלי חברתי. לצורך כך, ומתוך כבוד לכל בני הדתות החיות בעיר, נכון יהיה ממש כמו האם האמיתית במשפט שלמה-לוותר על ריבונות ישראלית במקומות הקדושים בירושלים ובכל הערים מסביבה כולל קבר יוסף בחברון, מערת המכפלה וכד', למנות מועצה דתית חדשה שבה נציגות שווה ולא יחסית לכל הכתות הדתיות, בתיקצוב פיתוח ומינהל בינלאומי.
אם לוותיקן חשוב שישמרו מקומותיו, ואם לשליטי ערב הסעודית ויהודי ארה"ב - חשוב לראות את כלל המקומות הקדושים להם משופצים, נקיים, יפים, כמו בחול, אזי שישלמו.יתחזקו וישקעו.
מועצה דתית כזאת, צריכה יו"ר מתחלף בתורנות בדומה לנשיא התורן של האיחוד האירופי.
מודל זה לפתרון הסכסוך בבירה, העלתי בשפה העברית, האנגלית והגרמנית כבר בשנת 2000 בעודי מכהנת כממלאת-מקום של ראש עיריית ירושלים לקידום מעמד הילד וחברת הנהלת הבירה.
מודל זה שקראתי לו "הדרך לשלום לא חוצה את ירושלים", צוטט בהרחבה בעיתונות הבינלאומית וזכה להתעניינות עצומה מצד נציג ארה"ב למזרח התיכון באותם הימים מרטין אינדיג ששוחח איתי על כך במפגש בכבפר אבו גוש. מודל זה זכה להתעניינות מצד שגרירות הולנד וגרמניה בישראל באותם הימים וחוקרים איטלקיים מאוניברסיטת פרוג'יה באיטליה אף הגיעו במיוחד לישראל וערכו מחקר על ייתכנות המודל ופרסמו אותו בעיתונות האיטלקית. מוכתרים בכפרים במזרח ירושלים חתמו בזמנו על עצומה התומכת במודל זה והעבירו פנייה בעניין לנשיא קלינטון, אך לא ידוע לי מה עלה בגורלה.
המודל הפמיניסטי שהצעתי הועלה לדיון בפורומים במרכז ירושלים לחקר ישראל, אך לצערי, אולי מפאת היותי רק "אישה" לא זכה לשום התייחסות מצד אף מפלגה בישראל. בעקבות כך פרשתי בטריקת דלת את מפלגת העבודה אשר בה הייתי חברה עד אז.
