ערי הנגב מכילות בצורה אקטיבית וברורה את כל המפעל הציוני על רבדיו השונים. התיישבות באזורים צחיחים, כיבוש הספר, ייהוד המרחב, קליטת עלייה, עמידה מכובדת במחויבויות המדינה והשתתפות מלאה בכינונה, הן ראיות מוצקות לכך. כיום, נחשב הנגב כמרחב רב תרבותי המציב שאלות חברתיות מורכבות, אלה מבקשות בחזרה את התערבותה של המדינה בקביעת מדיניות תוך יישום פתרונות לוקאליים משמעותיים.
רב תרבותיות זו השוהה כבר למעלה מחמישים שנה בתוך שדה לא כלכלי מעצימה את הבעיות החברתיות ומוסיפה נדבך של עוני על בעיות שממילא יצוצו בכל מרקמי התיישבות רב תרבותיים. כל אלו מהווים נטל סוציאלי כבד מנשוא על הערים, תושבי הנגב ופרנסיה עד כי המעגל ממשיך ומזין עצמו מכוח האינרציה באוכלוסיה דומה. עקב כך 'נפלטים' החוצה תושבים חזקים המצליחים להשתתף בכלכלה הניאו ליברלית המתרחשת בחוץ. או אז נשארים באזורי הספר שחקנים שנדחקו מהמשחק בשל כרטיס כניסה יקר שמהותו - כסף.
הסתירה בין מקום שנבנה מלכתחילה ללא יכולות פרנסה, אליו נשלחו מתיישבים, לבין הכלכלה החדשה בה ההון והשוק החופשי הם חזות הכול מציירת הדרה עם ניחוחות של נחשלות מכוונת. בכך נוצרת קרקע פורייה והצדקה מוסרית להביא עוד ועוד קבוצות מוחלשות את המקום המוחלש והיחידי בו יוכלו לשרוד, זאת מבלי להפריע למקום החזק להמשיך לצמוח. הקבוצות הקולניות המבקשות לשלוח לפריפריה פליטים או להגן על מהגרי עבודה לא חוקיים השוטפים את המדינה, מוכנות לשלם את מחירו של הנטל המוסרי, אך מדירות עצמן מהנטל החברתי והכלכלי, בעניין זה אטען שעיירות הפיתוח הן משל ותיק ומבוסס.
במדינת ישראל הולכת ומתערערת מדיניות ברורה כלפי פליטים המאיימים לשטוף את המדינה, עד כה נמצאים בשטחה כ-40,000 פליטים מסודן. החוק הבינלאומי המגן על פליטים, שנסו ממדינתם בשל מלחמת אזרחים. חוק זה משמש תמרור אזהרה כלפי מדיניות חד-צדדית לגרשם! אם יתרבו הפליטים לזרם של מאות אלפים הם לבטח יהוו איום אסטרטגי על מדינת ישראל, אבל כשמדובר בכמה עשרות אלפים המגיעים מדרפור (סודן) קמה קול זעקה הפוכה לקבלם בקרבנו (ערד עד אילת), אם כי לא בעירנו (תל אביב). לאחרונה מתגבשת תוכנית סודית ליישובם בנגב (
ראו כאן) - שוב מהווה הנגב פתרון קל ויעיל לבעיות חברתיות לא פתורות הדורשות פתרון עומק. מרבית המגנים על הפליטים מעוניינים להשאירם במקומות שהכלכלה טובה להם, קרי הספר המרוחק ולא למצוא להם פתרונות דווקא במרכז הארץ. מעשה זה מעיד על התנהגות של קיפוח והחלשה שקבוצה חזקה מבצעת בקבוצה חלשה ממנה. ההיסטוריה עדות חיה.
במדינת ישראל קיים היתר כינסה גם למהגרי עבודה במדיניות 'שמיים פתוחים', רובם מגיעים מאסיה ובאמתחתם אישורי שהייה ל-60 חודשים. כיום שוהים במדינה למעלה ממאה אלף מהגרי עבודה בצורה חוקית, הם מבצעים עבודות שישראלים זנחו. התיישבותם בדרום תל אביב יצרה גטו אסייתי - אפריקני בלב המדינה, המייצר לא אחת בעיות חברתיות חדשות בתחומי רווחה, חינוך, דיור ועוד. אלא שמהגרים אלו מתחתנים, ילדיהם נטמעים בתוך מערכות החינוך והסוגיה של שהייה בלתי חוקית הופכת למאבק מוסרי קשה של גירוש ילדים ולא של הוריהם. מצב זה עלול להיות מועתק גם לקבוצת הפליטים, שהרי מהו הכוח שיהיה למדינה לגרש 1000 ילדים אם תסתיים מלחמת האזרחים בעוד חמש שנים? לאחרונה החל משרד הפנים בתוכנית להחזרתם 300 ילדים של מהגרי עבודה השוהים כאן ללא היתר, כלומר הגיעו שלא בצו המדינה או שהוריהם סיימו את מכסת ה-60 חודשים. המלחמה התקשורתית כנגד סילוקם מרמזת מעט על הבאות.
האייטם התקשורתי לסילוקם של פליטים או מהגרי עבודה לא חוקיים מחדד את השאלות: איזו מדינה אנחנו? האם אנו רוצים להישאר מדינה עם זהות יהודית מוגדרת או להיפתח להגדרות חדשות? חסידי 'מדינת כל אזרחיה' זועקים "לא לגירוש!", האם יסכימו לקבל גם אלפי מהגרים פלשתינים שיבקשו להיכנס בשערי מדינת ישראל אם תהייה מלחמת אזרחים בירדן או בלבנון, למשל? לעומתם מתחילה תנועה רחבה של מתנגדים החשים איום על המקום, הזהות, הפרנסה, החברה והחינוך הערכי - שר הפנים אלי ישי מצא מקום בטוח ביניהם, ללא שיקולי רייטינג. קבוצות המתנגדים מבקשות לשאול מי יישא בנטל החברתי בסופו של יום, האם יהיו אלה המבקשים את הישארותם בכל מחיר מחשש לתדמית לא מוסרית של המדינה, או שמא קבוצות חלשות בדרום הארץ שיצטרכו להתמודד עם בעיות חדשות ונוספות על אלה שכבר קיימות.
בתוך פוליטיקה של זהויות מתמודדות הערים בנגב עם אכלוס מאולץ של תושבים לא יהודים (משת"פים) המגיעים על-פי צו משרד הביטחון. הכול, כאמור, בגלל הכוח הכלכלי החלש שיכול להכיל את האוכלוסיה המוחלשת. תושבי הנגב הקוראים תיגר על מדיניות הממשלה בעניין פליטים ממדינות שונות וכנגד מדיניות משרד הביטחון בעניין משת"פים, נתפסים כלאומנים ולעיתים בעלי תפיסות גזעניות. קול זעקתם יוצא מתוך מצוקה חברתית - כלכלית - תדמיתית ולאו-דווקא מתוך תפיסה לאומנית מדירה.
ערי הפיתוח, מחפשים את זהותם המטשטשת מזה 50 שנה בין עליות רב תרבותיות. ערים אלו ומרחבי המחייה דלי האמצעים בנגב, אינן יכולות להכיל עוד קבוצה חדשה והפעם בעלת זיקה לאומית שונה. קבוצות פליטים, מהגרים עבודה או משת"פים הן קבוצות רב-לאומיות שיצטרכו לחיות בתוך קבוצה רב תרבותית חלשה. קבוצות אלו יהוו בעיה חדשה שתדחק את הפוקוס מפתרון בעיות חברתיות נושנות בערי הפיתוח, ממנה בורחים גם קובעי המדיניות שמצאו משחק רייטינג חדש. אם מדינת ישראל ואזרחיה רוצים להקים מחנות פלטים, עליהם לקחת חלק נכבד במעמסה ולשכנם ב'עיר מיוחדת' ומכובדת במרכז הארץ (מתחם חירייה או חוף דור למשל).
עכשיו לכשיחליטו תושבי המרכז להקים בנגב ערים 'חדשות' (גטאות של פליטים) שיחיו בתנאי מחייה מחפירים, תוכל המדינה ואזרחיה הנאורים לשטוף עצמם במקלחת מוסרית ולומר לבדווים ולתושבי ערי הפיתוח כי אין עוד הצדקה לקול זעקתם, הם אינם המקופחים היחידים - יש גרועים יותר! הנגב רחב היריעה יקבל את תדמיתו כמדינת עולם שלישית בין אסיה לאפריקה. במרכז הארץ, אירופה הנאורה, תמשיך האליטה הכלכלית להיות מצפן ערכי מזויף של
כבוד האדם וחירותו, של חופש וצמיחה כלכלית. בעוד אסיה ואפריקה הציוניים יתקשו לדאוג למים זורמים וביוב ברחובות, תדאג אירופה הציונית לריבית המוניטארית במשק, תוך קיצוץ חד בתקציב הבריאות, הרווחה והחינוך והכול כדי לשמור על דירוג האשראי בעולם הנאור.
גם מיליון פליטים זרים בישראל אין זו אגדה! האם תרצו?
