כה אמר אלתרמן: "לא נחלת זרים כבשנו"

מלאו 100 שנה להולדתו ו-40 שנה למותו של המשורר, הפזמונאי ואיש ההגות נתן אלתרמן ז"ל (1910-1970). יש המכתירים אותו כגדול המשוררים העבריים במאה ה-20. יש האומרים (למשל, מנחם בן) כי שירתו עולה אפילו על זו של ביאליק ושל אצ"ג. על כך כמובן אפשר להתווכח, אבל אין חולק על גדולתו של אלתרמן כמשורר, בוודאי כמשורר אהוב, נקרא, מולחן ומושר, שתרומתו לתרבות העברית המתחדשת בארץ ישראל, במדינת ישראל - אין ערוך לחשיבותה. יעידו על כך כרכי שירתו החוזרים ונדפסים במחזוריות מדי כמה שנים. במסות ובמאמרים לציון שנת המאה שנתפרסמו בשפע במדורי ספרות ומחוצה להם, היו שהבליטו בין השאר את דבקותו עד כדי הערצה של אלתרמן בדוד בן-גוריון, את עויינותו למחנה ז'בוטינסקי, את דברי הביקורת שלו על פעולות האצ"ל בזמנן ושאר עניינים פוליטיים פנימיים, שבהם היה מעורב בייחוד בשנות טרום המדינה, ונתן להם ביטוי פואטי-פוליטי בעיקר במדורו המפורסם ב"דבר" - "הטור השביעי". שירי "הטור השביעי" חוזרים ונדפסים במהדורות חדשות, ובאחרונה יצאו בשני כרכים עבי כרס ורבי עניין בהוצאת הקיבוץ המאוחד מלווים בהערות מאירות עיניים, למען הקוראים בני זמננו. אי-אפשר להטיל את הדילמה הזו רק על כתפיו של צה"ל. דבקותו בבן-גוריון, שירי ההלל שלו לפלמ"ח, לגלוגו על "הפורשים" - כל אלה הם מן המפורסמות. ואולם אי-אפשר באותה נשימה להשכיח את הפן של אהבת ארץ ישראל אצל נתן אלתרמן, בעיקר כאיש רוח מעורב ולא מסוגר, כדמות נערצת בקרב קוראי שירתו המדברת אל הרבים, המובנת בדרך כלל ואינה מצריכה פלפולי פרשנויות. הדבר בא לידי ביטוי עז במיוחד לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים והשחרור של חבלי המולדת השלמה. נתן אלתרמן, שכחו המסאים לציין, שלא לומר העלימו, היה מראשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה וכמובן מחותמי גילוי הדעת הראשון שלה. מ-56 החתומים על גילוי דעת היסטורי זה, רק אחד נותר בחיים - עד 120! זהו המשורר חיים גורי, כיום בן 87. גורי עצמו, "זקן השבט", מתחרט עתה על חתימתו, חוזר בו מתמיכתו בגילוי הדעת ועם זאת אומר ביושר בראיון שנתן לידיעות אחרונות (1.10.10): "נתן אלתרמן ייסד את התנועה למען ארץ ישראל השלמה, אף שבשירתו עד אז אין סימן לכמיהה ההיא ולמעשה ההוא. וכשהסופר נתן שחם שאל אותו לשם מה הוא צריך את זה, אלתרמן אמר שאי-אפשר להטיל את הדילמה הזו רק על כתפיו של צה"ל. לא נחלת זרים כבשנו, הוא אמר לשחם, ועלינו לומר גלויות שזאת ארצנו, בין הירדן והים. הקמת התנועה הזאת, שאף אני, כאחרון החיים עדיין, חתום על גילוי הדעת שפירסם אלתרמן, עוררה בקרב חסידיו הקרובים ביותר תגובות נסערות. בשלוש השנים הבאות שבאו אחר כך, עד שנפטר ב-1970, הוא המשיך להתפלמס בחריפות, בודד ומר נפש, עם מבקריו". ומוסיף חיים גורי: "אינני נדרש אל המתים - מה נתן היה אומר אילו חי בתוכנו כעת לאחר כל מה שקרה מאז - אני רק אומר, שהוא דגל באחוות עמים הוגנת, ביחסי כבוד הדדיים בין הרוב הישראלי למיעוט הערבי בארץ השלמה. הוא בנה דגם רעיוני מוסרי שהמציאות החריבה אותו. לא לארץ ישראל הזאת התכוון אלתרמן. גם לא אני". את כרוז היסוד של התנועה למען ארץ ישראל השלמה שאותו, כעדות גורי, ניסח אלתרמן, ניתן לקרוא ב"ספר ארץ ישראל השלמה", שיצא לאור ב-1977 בעריכתו של ד"ר אהרון בן עמי, ומביא לצד אלתרמן שורה של אישים המדברים על הזכות היהודית לחבלי המולדת המשוחררים, וביניהם: רחל ינאית בן-צבי, חיים הזז, נעמי שמר, דב סדן, יצחק טבנקין, משה שמיר, האלוף אברהם יפה, ועוד רבים וגדולים - כולם כבר בעולם האמת. כן, היו פעם בקרבנו אנשי רוח, ענקי רוח, שרוח הציונות הרוממה, האמונה בזכותנו על ארצנו, פיעמה בהם וקיבלה ביטוי בכתיבתם. ברובם לא היו אנשי "אמונים", לא תלמידי ז'בוטינסקי, אלא נימנו דווקא עם מחנה השמאל. ממשיכיהם בימינו פשוט מתגמדים לעומתם, אבל מה שחמור ביותר - מתרפסים ורופסים, מחלישי רוחנו ומערערי כושר עמידתנו. "ארץ ישראל היא מעתה בידי העם היהודי, וכשם שאין לנו רשות לוותר על מדינת ישראל, כך מצווים אנו לקיים מה שקיבלנו מידיה - את ארץ ישראל. הננו חייבים בנאמנות לשלמות ארצנו - כלפי עברו של העם וכלפי עתידותיו גם יחד. ושום ממשלה בישראל אינה זכאית לוותר על שלימות זו". כך נאמר בגילוי הדעת שניסח ב-1967 לא אחר מאשר אלתרמן.

"דברים משונים על הקמת מדינה ערבית"

מאת אלתרמן עצמו מובאים בקובץ הנ"ל "חמישה פרקים" ובהם הוא מדבר על גודל השעה - ניצחון צה"ל ושיחרור יש"ע - ועל כך ש"הגדה המערבית" היא "נחלת האבות המסמלת את העמוקים בקשריו של העם היהודי עם ארץ-ישראל". אין אקטואליים יותר מדבריו של אלתרמן מלפני 40 שנה, כשהוא אומר: "בין הצעות וערעורים שאתה מוצא כיום בעיתונינו, אתה קורא גם דברים משונים על 'הקמת מדינה ערבית עצמאית במרכז הארץ וברצועת עזה, מדינה עצמאית עם בית נבחרים ודגל, העשויים לספק צורך עמוק של הפלשתינים ולתת להם אזרחות מכובדת בעולם הערבי'. "בהצעות אלה" - הוא מוסיף - "חסרים אפילו הסייגים הקובעים שענייני ההגנה והחוץ של 'השטח האוטונומי' יהיו בידי מדינת ישראל. אך לא סייגים אלה הם העיקר. העיקר הוא שבמקום לקבוע ברורות בתודעתנו ובתודעת הציבור בעולם כי רעיון המדינה הערבית העצמאית, לפי תוכנית החלוקה, שבק חיים עוד בשעת הפלישה הערבית בתש"ח, ולא כל שכן עכשיו - אנו חוזרים וקובעים בתודעתנו ובתודעת העמים, שאנו כאילו מסכימים מראש למעמד מיוחד לשטח זה של 'הגדה המערבית', בלי לשים אל לב שיש בכך, למעשה, ויתור מראש על התמזגות אינטגרלית עם חבל-ארץ, המגלם, סמלית ומוחשית, את משמעות קיומנו הלאומי ההיסטורי... "בשעה שאנו מדברים על מדינה ערבית עם 'דגל ובית נבחרים', שתכלול את חברון ובית-לחם, אנו עושים מעשה אשר שום אומה חיה לא הייתה עושה כמוהו ללא כורח עליון ותבוסה צבאית". נתן אלתרמן מדבר גם בכאב על כישלון ההסברה הישראלית: "היעדר כל מאמץ לאישור גלוי של יסודי-זכות ועיקרי-קיום שלנו, בעוד 'הסכסוך' נעשה כמין פקעת אחידה ללא סימני שוני בין הצדדים, הזנחה זו עלולה להתגלות כאחד הכישלונות החמורים ביותר שידעה הווייתנו המדינית". והוא מזהיר: "מבחינת תודעה ציבורית של חינוך וחישול אזרחי, עשוי טשטושם של עיקרים אלה להיות גורם שאין מסוכן יותר ממנו לא רק לתחושת צדקתם אלא גם לכוח צדקתם של המערכה היהודית והקיום היהודי". אזהרותיו של נתן אלתרמן, משורר מחנה השמאל, שהטיל את כל כובד שירתו ויוקרתו למען הצדקת ניצחונו של צה"ל שהביא לשיחרור חבלי מולדת - לאחר שבמשך 19 שנה היו מחוץ לתחום שליטתנו - כמה הן נכונות לעת הזאת, שבה ההסברה הציונית-לאומית, הנתונה בידי המשרד להסברה ולתפוצות, מצויה בשפל המדרגה, עסוקה בגימיקים ובתשדירים מגוחכים ובלתי יעילים, משום שהחינוך לערכים ציונים, להכרת צדקתנו וזכותנו - כמעט שאינו קיים. מי יסיר עפר מעיניך, נתן, לראות אפילו את אחרון חותמי מגילת ארץ ישראל השלמה, ועימו מיטב סופרי ישראל, עד כמה שפלה רוחם, נחלשה אמונתם, והם עושים בעטם כדי לסייע ולו בעקיפין בהקמת מדינה ערבית נוספת בלב חבלי המולדת היהודית ההיסטורית ולהסיג את ישראל ואת צבאה לקווי החנק שמהם השתחררנו בעודך חי, נואם, כותב ומשפיע. כלום בדברו על ארץ ישראל השלמה התכוון נתן אלתרמן רק ל"דגם רעיוני-מוסרי", כפי שמנסה לתרץ חיים גורי ב-2010? תמהני על משורר הגון זה, שאמנם, ייאמר לזכותו, לא הרחיק לכת בנתיב התבוסתנות והחרמות כמו עמוס עוז, א.ב. יהושע ודויד גרוסמן, המטיפים - כל אחד בדרכו ובמינונו - להינתקות יהודית מחבלי המולדת, משורשינו התנ"כיים, שהם הם הצידוק לעצם שובנו לארצנו, ולהקפאה. יש אף מי שהרחיק מהם לכת - זהו נתן השני, המשורר נתן זך, שאף הכריז כי אינו רוצה לחיות ב"מדינת האפרטהייד", ישראל. יש אפוא לקרוא היטב את אלתרמן ולשאוב ממנו הנמקות ותובנות יהודיות ציוניות, פשוטות ומובנות כאז כן עתה, אל מול הלוחצים אותנו מבית ומחוץ - לסגת, לסגת, לסגת... מי כמו אלתרמן הבין כי אם אנו מוותרים על בית-לחם ועל חברון, אין לנו זכות על תל אביב ועל פתח-תקווה? האמנם "חזון ארץ ישראל השלמה מת", כפי שמכריזים בעליצות פובליציסטים דלי עט ומגוייסים למשמע דברים תפלים של כמה מבכירי הליכוד, או לנוכח הכרזתו של ראש הממשלה נתניהו על "שתי מדינות לשני עמים"? - לא ולא! החזון לא מת ואסור שימות. עליו להיות בלב ובנשמה בעיקר של אלה המנהלים את המו"מ אל מול בן שיחנו הקשוח, שאינו מוכן להתפשר על כהוא זה. כאשר מציינים ברוב מלל וטקס את שנת ה-100 למותו של אלתרמן (אשר מניין שנות חייו היה בדיוק כזה של זאב ז'בוטינסקי), אי-אפשר להתעלם מדבריו הנכוחים על הזכות, על הקשר שלא יינתק בין עם ישראל ובין ארץ ישראל השלמה. ואם הולכים לתהליך מדיני, ואם נידרש לוויתורים ולפשרות, ראוי כי נדע אנו ויידע העולם את גודל הוויתור - הנפשי, הרעיוני - שאנו עושים למען שלום בינינו ובין העולם הערבי כולו. איך אמר אלתרמן? "אסור לטשטש את העיקרים".