יודעי דבר ומקורבים רבים ימהרו לאשר את אמיתות דברי הנאצה שהטיח לאחרונה אהוד א' באהוד ב'. יתר על כן, קיימת בוודאי קבוצה בלתי מבוטלת של אזרחים, שנוכח כישלונותיו המוכחים והרצופים של אהוד ב' בתחום הפוליטי, תוהים מה בדיוק אמור פוליטיקאי אצלנו לעשות כדי לא להיבחר שוב. אך למרות התימוכין - והתומכים - המרשימים שיכול אהוד א' לגייס לאישושן של השמצותיו, עדיין מתעוררות שאלות נוקבות הנוגעות למניע, לעיתוי, לתועלת, ובעיקר לאחריות שבהשמעתן בפומבי.
אחרי ככלות הכל, גם אם דבריו נכונים - ואולי דווקא אם הם כאלה - הם מציגים את אהוד א' עצמו באור שלילי למדי. הלא הוא ולא אחר מינה את אהוד ב' לשר ביטחון והפקיד בידיו את הגנת האומה. אם אהוד ב' היה מלכתחילה כה בלתי ראוי לתפקיד, מדוע מינה אותו? ואם חוסר התאמתו התגלה רק לאחר המינוי, מדוע הסכים להמשיך את כהונתו ובכך לסכן את בטחון המדינה?
הלא אין זה המינוי הכושל היחיד שניתן לרשום לחובתו של אהוד א'. גם מינוי קודמו של אהוד ב' בתפקיד,
עמיר פרץ, אינו מצביע על אחריות לאומית רבה מצד אהוד א'. אדרבא, אולי אחד הנושאים הנדירים שלגביהם קיימת תמימות דעים בקרב הציבור בישראל, לפחות בדיעבד, הוא חוסר כישוריו של פרץ כשר ביטחון.
לחצים קואליציוניים, יסבירו סניגוריו של אהוד א', הם שאילצו אותו למנות את מי שמינה על-אף חוסר התאמתם ולמרות העדר כשירותם, כאילו שימור חייה של הקואליציה מצדיק את סיכון חייהם של אזרחי ישראל, וכאילו שלמות הממשלה היא עילה קבילה לפגיעה בבטחון המדינה. כפי שאיום בגירושין לא יתקבל כנימוק משכנע למתן הרשאה לבן זוג לנהוג בגילופין ברכב המשפחה, שבו ישובים ילדים במושב האחורי, ועוד ב"כביש אדום", כך אין להסכים למסירת "הגה הביטחון" של מדינת ישראל, המצויה ב"כביש האדום" הביטחוני של המזה"ת, לידי חסר כישורים הולמים, רק לשם הנצחת שותפות פוליטית.
אטימות איומה אולם נראה כי לאהוד א' השיקול הלאומי לא היווה גורם מכריע באיוש משרות ממלכתיות, ויעיד על כך מינויו התמוה לשר אוצר של חברו הוותיק אברהם הירשנזון, שהורשע בשורה ארוכה של עבירות פליליות. אפילו "לחץ קואליציוני" אינו יכול לשמש נימוק להפקדת המשק בידי מי שהביא את כתם הכלימה והקלון לרמות הבכירות ביותר של הממשל בישראל, כי הרי הירשנזון היה חבר בקדימה - ממפלגתו של אהוד א' עצמו. בעניין זה קיימות שתי אפשרויות בלבד: או שאהוד א' ידע מיהו חברו הוותיק ועל-אף זאת מינה אותו, או שלא ידע. אם ידע, אזי הראה חוסר איכפתיות והעדר הבנה מפליגים לגבי מהות התכונות הנדרשות למילוי משרה ממלכתית רמה; אם לא ידע, הראה כאן העדר יכולת מוחלט לשפוט את אופיים של בני אדם - ליקוי מדאיג ביותר באישיותו של העומד בראש הפירמידה השלטונית.
זאת ועוד. למרות שלהצהרותיו של אהוד א' בגנות אהוד ב' אין סגולה לתיקון מעוות כלשהו, יש בהן כדי להסב נזק ציבורי ולאומי בלתי מבוטל. כי מה אמורים לחשוב אלה המשרתים במערך המבצעי של צה"ל ושל יתר זרועות הביטחון? מה אמור להרגיש מי שנקרא להשליך את נפשו מנגד, כאשר הדרגים הבכירים ביותר מצהירים כי אין לסמוך על מי ששולח אותם אל מול האש? אלו חרדות עלולים הדברים לעורר בליבם של הורי הלוחמים היוצאים לקרב, כאשר הם מתבשרים - ממי שכיהן בראש המערך השלטוני - כי חסרי כישורים ונעדרי שיקול-דעת מופקדים על גורל בניהם?
אולם מורל הלוחמים ורוחם של היוצאים לקרב לעולם לא היו כנראה בראש מעייניו של אהוד א'. אי-אפשר לשכוח את אטימותו האיומה, כאשר בעיצומם של הקרבות במלחמת לבנון השנייה, בזמן שחיילים מישובי יו"ש משליכים את גופם על רימוני האויב כדי להציל את חבריהם, מצא לנכון להכריז כי תוצאות הקרב ייקלו על ביצוע ה"התכנסות" - כלומר על החרבת בתיהם של חלק מאותם לוחמים עצמם.
ממשלתו של אהוד א' הייתה בין הגרועות שבתולדות הציונות, אם לא הגרועה שבהן - ממשלה שהביאה את השחיתות השלטונית לשיא שטרם ידענו; ממשלה שדגלה במדיניות כושלת מוכחת של התקפלות חד-צדדית; ממשלה שניהלה שתי מלחמות - שאותן יזמה ושאת עיתויין בחרה - באופן כה קלוקל, שהביאו לחיזוק משמעותי של האויב; ממשלה, שעל-אף נכונותה המוצהרת לוויתורים מפליגים במישור המדיני, דרדרה את מעמדה הבינלאומי של ישראל לשפל חסר-תקדים.
כעת, לאחר פרישתו מן הזירה הפוליטית , מסתבר כי מסיבותיו הוא - הניזונות ככל הנראה מדחף עז לסיפוק תאוות הבצע ושלמרבה האירוניה פרסום ספר זכרונותיו עדיין נזקק לאישור הצנזורה, כלומר להסכמתו של אהוד ב' - נחוש אהוד א' לעורר זכרונות שרבים מעדיפים לשכוח ולהשכיח.
