נתן זך, משורר בעל זכויות שזכה לכל הכבוד וההוקרה שמדינת ישראל יכולה להעניק לאיש רוח (והיא קמצנית מאוד בדרך-כלל), עורר לאחרונה מהומה רבתי כאשר טען כי ישראל היא "מדינת אפרטהייד", וכי "יתנדב למשט הבא לעזה" כדי למחות על מה שהוא מכנה "עוולות הכיבוש הישראלי". קצת מוזר למצוא התייצבות נאמנה ונלהבת כזאת לצד ערביי עזה החמאסית ממי שחילק את החברה ישראלית לאלה "שבאים מהתרבות הגבוהה ביותר שישנה - התרבות המערב אירופית", ולאלה "שבאים מהמערות"; קרי, המזרחיים. ייתכן שנוזלים בוהמיינים מסוימים החביבים על זך השכיחו ממנו את העובדה כי ערביי עזה אינם בדיוק שבדים וכי תרבותם קרובה מאוד לתרבותם של אותם "שוכני מערות" אותם גינה. אבל ייתכן מאוד כי התנהגותו של זך משקפת פרדוקס רב-שנים של מחנה השמאל אשר משלב מחד-גיסא התנשאות ובוז למזרחיים היהודים, ומאידך-גיסא אימוץ הנראטיב הלאומני-ערבי.
מחנה השמאל הרדיקלי אשר זך משתייך אליו, ואשר חבריו נושאים כיום את דגל ההזדהות והתמיכה בלאומנות הערבית הפלשתינית, מעולם לא אימץ אל ליבו את יהודי המזרח ולמעשה ראה בהם אלמנט נחשל ומזיק. האמת צריכה להיאמר, לא רק בשמאל הרדיקלי. גם בשמאל המתון, המפא"יניקי וגם בקרב המחנה האזרחי הליברלי, אנשים רבים (מדי) בעמדות כוח פוליטיות ותרבותיות ראו ביהודי המזרח אנשים פרימיטיביים אשר נחשלותם תמיט חורבן על המדינה הצעירה. משה ליסק, בספרו "כשלונו של כור ההיתוך" (1999), פורש בפני הקורא יריעה של סטריאוטיפים ודעות קדומות שפשו בקרב רבים מבעלי ההשפעה בממסד בשנות ה-50. למשל, שמואל אוסישקין בעיתון
הבקר גרס כי "הבאת מאות אלפים של אנשים מסוג בלתי מתאים לארץ, לא הוסיפה כוחות למדינה, לא גרמה תועלת ליישוב". אליעזר ליבנה, סופר
דבר, הזהיר כי "ישוב שמרובים בו יסודות חולים, מנוונים וחסרי ריסון, לא יעמוד במבחנים החברתיים והביטחוניים שנכונו לנו". אריה גלבלום מ
הארץ כתב על "עליית גזע שלא ידענו כמוהו בארץ... לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא... דרגה נמוכה עוד ממה שידענו אצל ערביי ארץ ישראל לשעבר". אפילו בן-גוריון, המנהיג המיתולוגי של תנועות הפועלים בארץ, גרס כי יהודי המזרח הם "ערב רב ואבק אדם ללא לשון, ללא חינוך, ללא שורשים". מכתבים שונים של
דוד בן-גוריון עולה כי הוא קיבל עליו להעלות אוכלוסיה זאת למדינת ישראל בלית ברירה, כיוון שיהודי מזרח אירופה, שבהם ראה בן-גוריון את הישראלים של העתיד ואותם העדיף, הושמדו במיליוניהם על-ידי הנאצים. יהודי ברית-המועצות היו נעולים מאחורי מסך הברזל ויהודי ארצות-הברית, שגם הם יכולים היו להיות מקור כוח-אדם מעולה, לא היו מעוניינים לעלות ארצה. נותרו רק יהודי ארצות ערב כמקור עלייה.
כיום, רבים מאותם חוגים שמאליים בישראל, הרואים עצמם נאורים ואשר מתהדרים בתרבות אירופית, חילונית, מערבית וכמובן "פלורליסטית", שוטמים את המזרחי היהודי על "תרבות המערות" שלו. תרבות אשר משלבת אלמנטים אוריינטליים ערביים עם יהודיות וציוניות שורשית. אבל אותם אנשים מאמצים אל לבם ללא עוררין את הערבי היריב שמעבר לגבול ומכירים בנראטיב הלאומני האנטי-ציוני שלו. הם שונאים את המזרחי היהודי ה"נחות" ובזים לו מעומק לבם, אבל אין להם כל בעיה מיוחדת עם הדתיות האיסלאמיסטית של המזרחי הערבי, אשר כוללת אפליית בני דתות אחרות, אנטישמיות, פגיעה בהומוסקסואלים ודיכוי שיטתי של נשים.
העובדה כי רדיקלים מזרחיים רבים בחרו להתאגד במסגרת "הקשת הדמוקרטית המזרחית" בנפרד מעמיתיהם האשכנזים, מעידה כי רבים מהם עמדו על הפרדוקס הזה. מבחינות רבות, קבלתם של חברי הקשת את הנראטיב הפלשתיני תוך אימוץ התרבות הערבית, מצביעה על עקביות אמיתית הרבה יותר. פרופסור שנהב אפילו מכנה את עצמו "ערבי יהודי". אינני מקבל הגדרה מוזרה זו, ולו מהסיבה הפשוטה, שאף ערבי סביר לא יקבל מין יציר לאומי ביזארי שכזה. ברחבי העולם האיסלאמי והערבי היהודים תמיד היו פשוט "יהודים". בני אומה נפרדת. רק התאסלמותם הפכה אותם לערבים (לפחות רשמית) והוציאה אותם מן הסטטוס של בני חסות ואזרחים מדרגה שנייה. אבל עם זאת, יש בגישה זאת של הקשת המזרחית היגיון ויושר שקשה למצוא בקרב חוגי השמאל שעימם נמנה נתן זך.
האם עולה מדברי נתן זך הד רחוק לכנעניות האנטי-יהודית של ריטוש, או אולי לפלשתיניזם של פ.ק.פ ומ.פ.ס הקומוניסטיות שראו בערבים הילידים אחים ובעלי זכויות בארץ יותר מהיהודים בגולה מעצם ישיבתם המשותפת על האדמה? האם יש כאן ביטוי לשנאה עצמית כפי שיגידו רבים? ואולי עמדתו של זך משקפת זרם עומק אירופי אנטי-מזרחי ואנטישמי במהותו אשר מחדש עלומיו בשנים האחרונות דרך ייבוא לתוכו - כפי שמראה הפילוסוף הצרפתי פינקלקראוט - של אלמנטים אנטי-ציוניים, אנטי-קפיטליסטיים ושילובם עם לאומנות איסלאמיסטית קנאית. זהו מעין אמלגם מוזר ובלתי אפשרי לכאורה, שהדבק העיקרי שמחבר את חלקיו הוא שנאת היהודי באשר הוא. אמלגם מוזר, אבל אופנתי ומושך דווקא אנשים שאמורים לזהות רשע ושנאה, ולהפעיל את כישוריהם הקוגנטיביים והמוסריים. קרי, אינטלקטואלים, משכילים ואנשי רוח. באופן מוזר מסתבר שעל הסחורה הישנה-חדשה הזאת קופצים בשנים האחרונות יותר ויותר אנשי רוח ובעלי דעה ישראלים. יהדותם לא מפריעה להם לעמוד שכם אחד עם איסלאמיסטים קיצונים מארגון IHH הטורקי, עם לאומנים ערבים כמו חנין זועבי ואחרים, ועם תומכי חמאס וחיזבאללה מערביים במטרה לערער את הלגיטימציה של מדינת ישראל.
מכל מקום, הפרדוקס שאותו מייצג זך עומד בעינו, השמאל הישראלי ה"לבן", המבוסס, החילוני, אשר מתגורר במדינת תל אביב, עוין את אחיו המזרחי היהודי, שהוא במרבית המקרים תושב הפריפריה וההתיישבות ביו"ש, בז לתרבותו ולמורשתו, אבל בעת ובעונה אחת מאמץ אל ליבו את האויב המזרחי הערבי שמעבר לגבול ומקבל אותו ללא כל סייג וביקורת.
