גדעון לוי סבור שלטרור יש גם יתרונות

גדעון לוי, מבכירי העיתונאים של 'הארץ', מבין את הטרור הפלשתיני וסבור שהוא דווקא מסייע להשגת התקדמות מדינית ולהכרה בזכויות הפלשתינים. להלן קטע מתוך ראיון עם גדעון לוי שפורסם בעיתון הבריטי "אינדיפנדנט" (24.9.10): "אני רוצה להית גאה בארץ שלי", הוא אומר. "אני פטריוט ישראלי. אני רוצה לעשות את הדבר הנכון". עניין זה מביא אותו לציין, כי האלימות הפלשתינית היא לאמיתה מוגבלת הרבה יותר מאשר האלימות הישראלית, ובדרך כלל היא תגובה לה. "עשרים השנים הראשונות של הכיבוש עברו בשקט ואנו לא הרמנו אצבע להביא לסיומו. במקום זאת, תחת הכיסוי של השקט, אנו בנינו מפעל התנחלות עצום ונפשע", במקום בו האדמה הפלשתינית נתפסת על-ידי פונדמנטליסטים יהודים דתיים אשר טוענים שהיא ניתנה להם על-ידי אלוהים. רק אז, לאחר תקופה ארוכה של גניבה, ולאחר הניסיונות שלהם [של הפלשתינים] שבא לידי ביטוי בהתנגדות בדרכי שלום שנתקלה באלימות ברוטלית, הפלשתינים החלו להיות אלימים בעצמם. "מה היה קורה אם הפלשתינים לא היו יורים קסאמים [טילים שנורו לעבר דרומה של ישראל, כולל לעבר ערים]? האם ישראל הייתה מסירה את המצור הכלכלי? שטויות. אם תושבי עזה היו יושבים בשקט, כפי שישראל מצפה מהם לעשות, העיסוק בהם היה יורד מהאג'נדה. איש לא היה מקדיש מחשבה לגורלם של תושבי עזה אם הם לא היו מתנהגים באלימות". הוא מגנה באופן חד-משמעי את ירי הטילים לעבר אזרחים ישראלים, אך מוסיף: "לקסאמים יש הקשר. הם כמעט תמיד נורים לאחר ניסיון חיסול של צה"ל וכאלה היו רבים". ואולם, העמדה הישראלית היא "אנו רשאים להפציץ כל דבר, אך אסור להם [לפלשתינים] לשגר קסאמים". עמדה זו תומצתה על-ידי חיים רמון, שר המשפטים בתקופת מלחמת לבנון השנייה: "אנו רשאים להפציץ הכל". להלן הקטע הרלוונטי מתוך הראיון: "I want to be proud of my country,” he says. "I am an Israeli patriot. I want us to do the right thing.” So this requires him to point out that Palestinian violence is - in truth - much more limited than Israeli violence, and usually a reaction to it. "The first twenty years of the occupation passed quietly, and we did not lift a finger to end it. Instead, under cover of the quiet, we built the enormous, criminal settlement enterprise,” where Palestinian land is seized by Jewish religious fundamentalists who claim it was given to them by God. Only then - after a long period of theft, and after their attempts at peaceful resistance were met with brutal violence - did the Palestinians become violent themselves. "What would happen if the Palestinians had not fired Qassams [the rockets shot at Southern Israel, including civilian towns]? Would Israel have lifted the economic siege? Nonsense. If the Gazans were sitting quietly, as Israel expects them to do, their case would disappear from the agenda. Nobody would give any thought to the fate of the people of Gaza if they had not behaved violently.” He unequivocally condemns the firing of rockets at Israeli civilians, but adds: "The Qassams have a context. They are almost always fired after an IDF assassination operation, and there have been many of these.” Yet the Israeli attitude is that "we are allowed to bomb anything we want but they are not allowed to launch Qassams.” It is a view summarised by Haim Ramon, the justice minister at time of Second Lebanon War: "We are allowed to destroy everything.” מסר דומה הביע גדעון לוי במאמר בעיתון 'הארץ' ב-2 ביולי 2009. וכך הוא כותב: "הניסוי ההמוני בבני אדם נחל כישלון חרוץ: שנתיים הן די זמן כדי לקבוע זאת. אף לא אחת ממטרות המצור לא הושגה, והנזק רק הולך ונערם, אולי לנצח... וושינגטון עסוקה בגורל מיגרון, ישראל בדודו טופז והעולם איבד עניין. אין פיגועים, אין ערבים: כשעזה לא יורה, היא מופקרת לגורלה. זה המסר שגם ישראל מעבירה לשכניה הכלואים: תשגרו קסאמים - נתעניין בכם; לא תשגרו - לא נתעניין".