שר החינוך נותן ידו לצנזורה בשיעורי היסטוריה

משרד החינוך הזמין לשיחת הבהרה - שיחת נזיפה - מנהל בית ספר בדרום הארץ, שבין כתליו למדו תלמידים גם על הנרטיב הפלשתיני. בעוד המשרד מבטל את השימוש בספר, שפותח צוהר לדיון בנרטיב הפלשתיני, לתלמידים באותו בית ספר - רובם מישובי עוטף עזה - יש דעה אחרת על הספר. תלמידים רבים טענו שהספר העשיר אותם. מי שלמעשה הביא לביצוע ההחלטה הוא ד"ר צבי צמרת, יושב-ראש המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך. איש שיש לו רקורד חינוכי עשיר. הוא ניהל בהצלחה רבה את בית הספר התיכון "דנציגר" בקריית שמונה בימים קשים, כשהעיר התמודדה עם מציאות יומיומית של הפגזת קטיושות. זו לא הייתה מלאכה קלה לנהל מערכת חינוכית בימים של פחד ואימה מקטיושות. לזכותו של ד"ר צבי צמרת ייאמר שהוא הוכיח מנהיגות חינוכית, והיה דמות חינוכית מוערכת על-ידי ציבור ההורים והתלמידים. להערכתי את ד"ר צבי צמרת אני מוסיף ממד אישי. בני הצעיר זכה להיות תלמידו בשיעורי היסטוריה בבית הספר" דנציגר" בקריית שמונה. כאן אני פונה לד"ר צבי צמרת, שלמעשה עמד מאחורי פסילת הספר המדובר, להתמודד עם השאלה, האם אין מקום לכך שתלמידי בית הספר התיכון דנציגר יתמודדו עם טקסט המספר את עברה של קריית שמונה לפני 1948. לדוגמה טקסט המספר על כך שחאלסה (כיום קריית שמונה) היה ישוב ערבי עם קרוב לאלפים ערבים ושטח של 11.280 דונם בבעלות ערבית. מדובר בכפר עתיק שכבר בשנת 1596 נמנו בו 160 תושבים. שנים רבות בתקופה העותמנית הישוב נעזב. במאה ה-19 שימשה חלסה כמקום מושבו של השיח' ערב אל ע'זארנה. על-פי תוכנית החלוקה נכלל הכפר בשטח המיועד למדינת ישראל. ב-15 באפריל 1948 הבריטים פינו את הישוב ומסרו לידי הערבים את מצודת המשטרה, הקיימת עד היום. לפי ההיסטוריון בני מוריס בספרו "לידתה של בעית הפליטים הפלשתינים" עמ' 39 - הייתה בכפר מיליציה של המשמר הלאומי שמנתה 35-40 לוחמים בנוסף לכאלפים תושבים, שרובם המכריע מוסלמים, להוציא 20 שהוגדרו נוצרים. בני מוריס מוסיף שמנהיג הכפר, כמאל חוסיין - שהיה ידוע כמי ששיתף פעולה עם הבריטים במרד הערבי ב-1936-39 ועמד בקשר עם ההגנה ומוסדות הישוב היהודי - פנה לאנשי ההגנה כדי להגיע להסדר כניעה. הבקשה של כמאל חוסיין נדחתה על הסף. רוב התושבים נסו, חלקם גורש ב-11.5.48. חלק הארי של התושבים ברחו לכיוון כפר הונין שעל גבול הלבנון ומיעוט, בעיקר נוצרים, מצאו מקלט בישובים בגליל. במהלך 1948 נתפסו אכרים מחלסה, שבאו מכפר הונין לקצור בשדותיהם. לא פעם אירועים אלו הסתיימו בתקריות דמים במאבק נגד מסתננים. הכפר על 259 בתיו נהרס. נשארו מסגד, המשמש כיום מוזיאון (ברחוב ירדן), תחנת המשטרה, ביתו של כמאל חוסיין המשמש מתנ"ס, ועל חורבות בית הקברות המוסלמי נבנתה בריכת שחיה. על חורבות הבתים ההרוסים הוקמה מעברה לעולים שבאו מתימן ומעירק. לישוב ניתן השם "קרית יוסף", ששונה לשם קריית שמונה. בעיר ניתן למצוא עולים חדשים, שעברו את השואה באירופה ובנו בקריית שמונה את ביתם. עד היום חי ברחוב הרצל ב"בתים המודרגים" יהודי עם מספר על זרועו הנושא את צלקות אושוויץ. יהודי בן 87 רהוט בדיבורו. ניתן להביא מול עדותו הכואבת את העדות של ערבי-נוצרי, החי היום סמוך לככר המעיין בנצרת ובידו מפתח מבית סמוך למעיין בחלסה, שאינו פוסק לדבר על הבוסתן שהיה בחצר ביתו. חשוב לקיים דיון בו יובא כאבו של יהודי מאושויץ, שבנה את ביתו בקריה אחרי שנות האימה שם ואימת הקטיושות כאן. אין הצדקה שלא יובא בפני הכתה גם הכאב של האחר. כאב של תושב המקום, אזרח מדינת ישראל, החי היום בנצרת ובידו מפתח לבית ובוסתן שהיו בין מה שהיום שכונת אשכול ושכונת שפרינצק. בהתמודדות הזו יש גם להעמיד את התפקיד הקשה שהיה לאנשי חלסה ב-1.3.1920 ברצח שמונה חברי קבוצת תל חי באותם ימי מאורעות הדמים, שנבעו מהסכמי סיסס-פיקו, אירועי דמים כתוצאה ממאבק על שליטה בין צרפת ובין בריטניה, כאשר תושבי האזור שהיו נאמנים למלך פייצל בדמשק, התנגדו להחלת השלטון הצרפתי עליהם ונלחמו בצרפתים שניסו בכוח להשתלט על האיזור. בכל המאבק הזה אין לקבל את טבח השמונה בתל חי שהיה מעשה מתועב. חובה עלינו לגדל אזרחים פתוחים לקריאת טקסטים המביעים גם את כאבו של האחר. הבנת האחר חשובה לבניית גשרים שחייבים לבנותם על פני מציאות תהומית מדממת במלחמות אין קץ. גניזת ספרים - המגוללים את כאבם של שני העמים החיים על אותה כברת ארץ - מחטיאה את היעד החינוכי שהוא נר לרגליו של ד"ר צבי צמרת. אני כותב זאת מתוך שאיפה לראות חיים על אותה כברת ארץ ולא באותה קברת ארץ. עדיף לכוננן את "הטוב לחיות למען ארצנו" על פני "טוב למות בעד ארצנו".