מהו הסזון? הסזון, כקיצור בצרפתית לביטוי "la saison de chasse", "עונת הציד", הוא הכינוי של המאבק שניהל ארגון ההגנה, לימים מפא"י ואחר כך מפלגת העבודה, כנגד האצ"ל, לימים מפלגת חרות ואחר כך מפלגת הליכוד. הדבר התרחש בין דצמבר 1944 לפברואר 1945. דעת היסטוריונים היא שמטרת המאבק הייתה לאלץ את אנשי אצ"ל לחדול מביצוע פעולות צבאיות נגד כוחות המנדט הבריטי אשר גם לחם כנגד החיה הנאצית.
ראשי ה"הגנה", הקימו כוח מיוחד של אנשי פלמ"ח וש"י, שחלקם אף הוכשרו במיוחד לשם כך. אנשי יחידת הסזון החלו לעקוב ולאסוף מידע על חברי אצ"ל. על אנשי "יחידת הסזון" נאסר להשתמש בכלי נשק חם או קר כמו סכין, פגיון, מקל. ברם, ההלשנות לבולשת הבריטית היו מאוד ספציפיות. לדוגמא, רשימה של תורמים לארגון שנתגלתה, נמסרה לבריטים.
ועוד, חוליות של אנשי יחידת הסזון, שתפקידם המיוחד היה לחטוף אנשי האצ"ל, עצרו "חטופים" שהובאו למקומות מסתור בקיבוצים כמו בעין חרוד, משמר העמק, אלונים ואחרים. סגן מפקד האצ"ל, יעקב מרידור, אף הוסגר לידי הבריטים. יעקב תבין, ראש שירות הידיעות של האצ"ל, נעצר על-ידי כוח הסזון למשך כחצי שנה, ונחקר ככל הנראה גם באלימות. על-פי חלק מהעדויות עברו חלק מהחטופים חקירות קשות ואלימות והוחזקו בתנאים קשים. נוסף על החטיפות, פוטרו עשרות פעילי אצ"ל ותומכיו ממקומות עבודתם וגורשו תלמידים ממוסדות חינוך. תקופת הסזון נחשבת לאחד מרגעי המשבר הגדולים ביותר בתוך הישוב העברי ושל היישוב העברי, שהעמידה אותו על סף מלחמת אחים. ומה הקשר בין הסזון ולעצרת הזיכרון בכיכר רבין?
עצרת הזיכרון בכיכר והסזון בשנים האחרונות, עצרות האזכרה לרצח ראש ה
ממשלה ושר הביטחון
יצחק רבין ז"ל, בכיכר רבין, נוצלו בדרך כלל להפגנת כוח פוליטי של מחנה השמאל של המפה הפוליטית הישראלית. לאור התפתחויות מדיניות, ביטחוניות, חברתיות, כלכליות ופוליטיות, של השנים האחרונות, בשמאל הבינו שהסיכוי שלו לזכות בייצוג ממשי ומשמעותי בכנסת הולך וקטן. ממערכת בחירות אחת לשנייה, פוחת כוחו, עד כדי מאבק העכשווי על אחוז החסימה. הדבר מתבטא ובולט מעצרת לעצרת, משנה לשנה, גם בירידה במספר הנוכחים בעצרת בכיכר.
ישנן הרבה תגובות של השמאל למצב ירידתו הפוליטית הזה. אחת מהן, היא, שהשמאל הישראלי, קיבל בשנים האחרונות הכרעה ברורה: להשתמש בשיטות של חרם והלשנות כנגד מדינת ישראל, כנגד קיומה וכנגד זכותה להתקיים, כנגד תושביה. סוג של עונש קולקטיבי. הפעילות נעשית ברחבי העולם. כתוצאה מכך, מתקיימות להן גם בריתות מוזרות ביותר, כמו בין השמאל הישראלי לג'יהאד האיסלאמי, כמו תופעות וואריאציות לתופעת טלי פחימה, רק כדי להזכיר כמה מהן.
אשר על כן. האם אלה שיבואו לכיכר, הם השמאל שהחליט לאמץ לקרבו היטב את רעיון החרם והסנקציות כנגד המדינה, את ה-דה-לגיטימציה לקיומה של מדינת ישראל? האם האזרח מן השורה, יכול להזדהות עם השמאל הזה באותה הכיכר? באותה העת? האם דליה רבין עצמה תיתן לשמאל הזה את האפשרויות להנפת הכרזות שלו? האם דליה רבין, המארגנת, עצמה מזדהה עם פעילויות אלו? מה הקשר לכך ולרצח ראש הממשלה?
הדוגמאות הנוספות לפעילות השמאל שהן בושה לזיכרון של רבין ז"ל הן רבות: פעילות בגיוס חברות האיחוד האירופי נגד ישראל, "מיפוי" בסגנון הלשנה, בדומה לסזון, של "
שלום עכשיו" לגורמים עוינים לישראל, על שינויים בבניה בחבלי ארץ יהודה שומרון וירושלים. השמאל עוסק בהפעלת גורמים בינלאומיים וסיוע להם כמו ועדת גולדסטון ולחץ בלתי-מתון על ישראל במוסדות האו"ם. השמאל מפעיל על הממשל בארה"ב לחץ באמצעות תומכי השמאל שם. השמאל מקיים תמיכה ואו השתתפות במשטים נגד ישראל. הוא מקיים פעילויות בינלאומיות כנגד זכות הקיום של מדינת ישראל, כנגד כניסתה של ישראל לארגון המדינות
OECD. השמאל פועל להעמדתם לדין במדינות אירופה של קציני צה"ל ומנהיגי המדינה בגין "
פשעי מלחמה". השמאל עוסק בחרם על כלל מוצרים תוצרת ישראל שהחל בחרם על מוצרים מיהודה והשומרון. הסתה פרועה של אמנים בתערוכות, וחרמות "מיא-הו" של "חתולי תיאטרון". השמאל מנצל פוליטית לתועלתו את מצוקת השבי של גלעד שליט, ואיננו פועל לטובתו במוסדות בינלאומיים שם פועל כנגד מדינת ישראל.
המסקנה היא שלפי היקף ואופי הפעילות, השמאל הישראלי החליט לפרוש מהוויכוח הציבורי הדמוקרטי, לפרוש ולנסות לשכנע בכלים ובדרכים שמעולם לא היו מקובלים בהתנהלות השיח והויכוח הציבורי הדמוקרטי בארץ, אלא רק כאלו שהיו קיימים בתקופת הסזון. אשר על כן, האם בכיכר יושמעו הפעם נאומים, שבחרה דליה רבין, כאלה שיאזרו אומץ לדבר כנגד התופעה? או שמא שוב תהדהד ברקע האמרה, של לאה רבין ז"ל, הפעם כנגדם, "חבל שלא באתם אז..." אלא שהפעם היא "זה הזמן".
האם לעצרת הזיכרון בכיכר, תינתן במה למרצים, "מחרימים", או גם יתאספו אליה מרצים מהאוניברסיטאות אשר בטוחים כי יוכלו לקרוא להחרמת מקום העבודה שלהם ולא לאבד את משרתם? האם יינתן חלק לאלה החושבים שביכולתם להניף קמפיין בינלאומי של החרמת האקדמיה הישראלית במקרה שיעיזו לערוך בירור משמעתי איתם? האם זו סוג הפעילות שיצחק רבין ז"ל רצה ביקרו?
בצער ייאמר כי בקרב השמאל שיבוא לכיכר תימצא התחושה הפוליטית המוטעית, הגם שאיננה ממלכתית, כאילו ישראל חלשה מתמיד. כאילו ממשלת נתניהו הולכת וקורסת. האם יבואו לכיכר אלה מהשמאל שמושרשת אצלם התובנה והם פועלים שארה"ב תבודד את ישראל ותכפה עליה פתרון ברוח המצעים של "שלום עכשיו'" ואו של מפלגת חד"ש? כל אלה הפכו את השמאל הישראלי לאלים שחי ברוח הסזון. אשר על כן, האם הפעם רוח הסזון, של החרמות והלשנות, מיובאת לעצרת הזיכרון בכיכר רבין?
מה קרה לסופרים ולנאום בכיכר? עובדה היא כי השפעתם של סופרים בישראל על דעת הקהל שבה נמצאת בירידה תלולה. יותר מכך, אמינותם הפוליטית של סופרים מושרשת כמוטלת בספק. כבר זיהתה זאת ואמרה על כך ח"כ לשעבר
זהבה גלאון ממרצ "
עמוס עוז קבר את העבודה ומרצ". ובעניין הפוליטי, עמוס עוז הלך בראש המחנה הזה, והסופרים האחרים הלכו אחריו כמו עדר. כלומר, הם צפויים בדבריהם. הם משמיעים תמיד פחות או יותר את אותה עמדה ממש. כלומר, העמדה של רק"ח או מרצ, השמאל ההזוי, משתקפת בדבריהם. בדמוקרטיה דעתם זכותם. ברם, האם רבין ז"ל הייה אי פעם מרצ? האם רבין הייה אי פעם רק"ח בדעותיו? במעשיו? האם רבין הייה אי פעם שמאל? אז מה יש למי מהסופרים האלה להגיד? מה יש להם לחדש הפעם בעצרת, בכיכר רבין?
ראוי על כן שבמיוחד בעצרת זו, יאמר לפחות דבר אחד, אחר, חדש ובולט: הסתייגות מובהקת מפעילויות השמאל לחרמות מסוגיהן כנגד מדינת ישראל גם אם מדובר בסוגיות שנויות במחלוקת, שאין עליהן ואו עימן קונצנזוס. הגיע הזמן לחשבון נפש על הדרך. אם דבר שכזה לא יאמר, בבהירות, מעל הבמה, אין ספק שהלקח הראוי ללמידה, מרצח ראש ממשלה בישראל, בתנאים אלו, ייפגע קשות. שאם לא כן, לא כך ייאמר, מכאן ואילך, עלולה עצרת שכזאת להוות בעתיד, במקום תועלת, נזק ערכי בתולדות הארץ הזו. חמור ביותר אם הנזק יירשם בטאבו על ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. ועל כך כבר כתב ברל כצנלסון בשנת 1936, במאמר בעיתון "דבר":
"היש עם בעמים אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי... יכול לבוא לארץ ישראל ולהידבק כאו בחיידק השנאה העצמית... אל דומי למצפוננו". 