קטנים ומעצבנים

לא אקטיביזם שיפוטי, לא ענייני דת ומדינה, לא שאלות של פוליטיקה. סתם דוגמה לסחבת בה פועלות מערכת המשפט שלנו בכלל והערכאה השיפוטית העליונה בפרט. לפני שבועות אחדים פרסם בית המשפט העליון פסק דין בנושא שומות מס הכנסה שהוצאו לחברת אמקור. החברה הגישה את הערעור המקורי שלה בשנת 2000, פסק הדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב ניתן בשנת 2005, ופסק הדין בעליון - בשנת 2010. מאחר שהערעור הוגש כאמור בשנת 2000, ברור שהוא מתייחס לשומות שנגעו לפחות לשנתיים-שלוש קודם. משמע: 13-12 שנים אחרי האירוע ניתן פסק דין סופי. נו, עם קצב כזה - ודאי שאי-אפשר לטעון ליותר מדי אקטיביזם שיפוטי.

אביגדור ליברמן מנהל מדיניות חוץ משיקולים של מדיניות פנים. לפיכך, מן הראוי לשנות את תוארו: שר החוצ-פנים.

הדבר היחיד שמוציא לי את החשק לנסוע ברכבת הוא הכריזה (הידועה גם בשם "קריזה"). בתחנה תשמעו בכל דקה הודעה על הרכבת שאו-טו-טו מגיעה ולאן היא נוסעת והיכן תעצור; אם היא נוסעת לנתב"ג, תקבלו שידור חוזר באנגלית; וכאשר הרכבת מאחרת - ההודעה הזו תושמע בשנית ואפילו בשלישית. בתחנת תל אביב מרכז יש רכבת כל 3-2 דקות, אז תכפילו את כל זה פי חמישה או שישה עד שתגיע הרכבת שלכם. בשעה טובה עלינו לרכבת. ואז תודיע הכריזה לאן אנו נוסעים והיכן נעצור ומהי התחנה הבאה. ולפני כל תחנה - איזו תחנה זו והיציאה באמצעות כרטיס הנסיעה בלבד ונא לא לשכוח דברים ברכבת ונא להיזהר בירידה. גם כאן יש לפעמים תרגום (אך שמות התחנות ניתנים בעברית!), אם כי משום מה באנגלית לא מזהירים להיזהר; כנראה לא אכפת לנו במיוחד אם התיירים ישברו רגל. עכשיו זה גם באוטובוסים בתל אביב. איזה קו ולאיזה כיוון והיכן התחנה הבאה ומהי התחנה הנוכחית; ומאחר שהמרחק בין התחנות די קצר, ההודעה באות כמעט ברציפות. תלמדו מחו"ל. שם בכלל אין כריזה ברכבות, אלא לוחות זמנים מאירי עיניים ומדויקים. ואילו באוטובוסים וברכבות התחתיות, אם בכלל יש כריזה - מודיעים בבת-אחת מהי התחנה הנוכחית ולפעמים מהי התחנה הבאה. זהו, בלי ברבורים וחורים בראש.

קטונתי מלהביע דעה בשאלה האם מאמן נבחרת הכדורגל שלנו נכשל, או שהציפיות היו בלתי ריאליות, או שהבעיה היא בתשתית הענף, או שהכדורגלן הישראלי עצל ובלתי מוכשר. דבר אחד כן ברור לי: אי-אפשר למנות מאמן שצריך מתורגמן כדי לתקשר עם שחקניו. הרי הקשר ביניהם חייב להיות רצוף, מיידי, כמעט אינטואיטיבי, בנוי על קירבה ואמון. השחקנים צריכים לבטוח במאמן ולהיפך. הם צריכים לפטפט קצת מחוץ למגרש. כל זה בלתי אפשרי בתרגום, ולא רק בגלל הסרבול אלא גם משום שהרבה מאוד הולך לאיבוד במעבר בין השפות. וכפי שאמר חיים נחמן ביאליק: הלומד מתרגום, דומה למנשק את אהובתו בחציצת מפית. אני מניח שאבי לוזון, שבשעות הפנאי שלו משמש בתפקיד בכיר בבנק דיסקונט, לא היה ממנה מנהל סניף שצריך מתורגמן. אבל בכספי ציבור - למה להקפיד על פרטים קטנים כאלו? אגב: אותו לוזון נתן גיבוי לפרננדז אחרי שני ההפסדים השבוע, ומתח ביקורת פומבית על שחקני ההגנה של הנבחרת. שהרי ביכולת הלקויה של השחקנים אשמות מן הסתם קבוצותיהם, ולא המאמן שאותו בחר לוזון ושהעלה הרכבים תמוהים.

לכל ברור לחלוטין שמידע פנים על מניות הנסחרות בבורסה בתל אביב זולג מדי יום ואולי אפילו מדי שעה. כמעט כל יום ניתן לראות מניה קטנה כלשהי, המזנקת בעשרות אחוזים במחזור הגדול פי כמה וכמה מהרגיל אצלה, בלי שום הודעה מצד החברה. אחרי יום-יומיים באה ההודעה, ואז מסתבר שמישהו ידע משהו וניצל זאת כדי להרוויח על-חשבון יתר המשקיעים. אבל מה עושות הרשויות עם הידע הזה? כנראה כלום. אין מעצרים, אין הפסקות מסחר, אין דרישות להבהרות. וגם אם מישהו ייעצר - כתב אישום יהיה בעוד שנתיים. וגם אם יהיה כתב אישום - לא בטוח שהוא יורשע. וגם אם הוא יורשע - פסק דין חלוט יהיה בעוד שש-שבע שנים. וגם אם יהיה פסק דין חלוט - העונש יהיה כמה חודשי עבודות שירות. כך נהרס היסוד עליו ניצב שוק ההון: אמון הציבור. כי אם אין אמון ביושר וביושרה של המסחר, עדיף לסגור את העסק.

בשבוע שעבר פרסמה עיריית תל אביב מודעה מוצנעת-היטב במקומונים בדבר ההיערכות לחורף, באותיות שכלשון הגשש - "אפילו בזכוכית מגדלת של שען חרש אי-אפשר לראות". אחרי כל העצות הרגילות (להדק תריסים, להדק אנטנות, להדק חגורות) הגיעה רשימת המקומות בהם ירוכזו מי שייפגעו מן השטפונות שיביאו איתם גשמי הברכה המקווים. ומי הם יהיו? תושבי שכונת הארגזים, שכונת התקווה, שכונת עזרא, הדר יוסף ועוד שכונה או שתיים. הבנתם? עיר מערבית מתקדמת במאה ה-21, מרכז העסקים של מדינה החברה ב-OECD, עיר המתגאה במרתון משלה ובמירוץ נייקי ובתזמורת פילהרמונית ובמוזיאון לאמנות ובמשכן לאמנויות הבמה - העיר הזאת לא יכולה למנוע מתושביה שטפונות. סליחה, קבלו תיקון: היא יכולה, אבל הרבה יותר נעים להשקיע את הכסף במירוצים ובמוזיאונים ובשיפוצים בלתי מסתיימים באיזורי היוקרה.

כולנו שמענו ו/או אמרנו את המשפט האהוב על הורים ומורים: "אתה רואה שאתה יכול?". מסתבר שזה נכון גם כאשר אנו מתבגרים. התקשרתי השבוע לקופה של תיאטרון הבימה. היה עומס. המענה הקולי ביקש להשאיר מספר טלפון. השארתי. לא התקשרו. למחרת התקשרתי שוב. היה עומס. המענה הקולי ביקש להשאיר מספר טלפון. השארתי. ואז באמת התקשרו. ואילו כאשר התקשרתי למוקד השירות של HOT, כדי לקנות(!) חיבור לאינטרנט - התייבשתי על הקו רבע שעה עד שהתייאשתי. השבוע התקשרתי גם לשירות הלקוחות של מיקרוסופט. קיבלתי נציג שירות תוך דקה או שתיים, הוא רשם את פרטי התקלה והבטיח שיחזרו אלי תוך ארבע שעות. מהנדס התמיכה התקשר אחרי שעתיים, פתר את הבעיה תוך כמה דקות והודה לי. מיד לאחר מכן הגיע ממנו דוא"ל: היה לי לעונג לשרת אותך, מספר התקלה הוא כך וכך למקרה של בירורים נוספים, ואם יש לך טענות - הנה כתובת הדוא"ל של הממונה עלי. אז מסתבר שכן אפשר לתת אצלנו שירות מהיר, יעיל, מקצועי ואדיב; אולי בגלל שמיקרוסופט כפתה את הגישה האמריקנית, אבל זה ממש לא משנה. עכשיו השירות הפרטאצ'י שלנו עוד יותר מעצבן.