פרשת השבוע, פרשת "לך לך", היא המשכה הישיר של קודמתה, פרשת "נח", המסיימת בסיפורו של אבי אברהם, תרח, שיזם את עזיבתו מאור כשדים "ללכת ארצה כנען". ברם, "נתקע" בחרן, פיזית ורוחנית. בתחילת פרשתנו, אברהם (ושרה, שהרי "הייתה שקולה לאברהם", על-פי "מדרש גם") מצווה על-ידי האל: "לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך, והיה ברכה...". מכאן אנו למדים שאברהם ושרה לא היו הראשונים שיזמו את עזיבתם מבית אבא ואימא, מארץ המולדת ומכור המחצבת "ללכת" אל יעד לא ידוע וברור. אלא, היה זה תרח אביהם שעשה זאת. ואף על-פי כן, הוא אינו זוכה להיקרא "אביה ומייסדה של האומה העברית", אלא, היו דווקא אברהם ושרה אשר "קנו את עולמם" ונכנסו לפנתיאון השמות והדמויות הנצחיות של העולם היהודי לדורותיו ונשאו בהדר ובגאון תואר נכסף זה שאף אחד מנביאי ישראל הידועים [ישעיה נ"א, ב'] "מפרגן" בגדול ומציע: "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם". ואין זאת, אלא משום שאברהם ושרה, יחד וכל אחד לחוד, חוללו את "המהפך ההיסטורי", בענווה וללא שום היסטריה, אשר שינה את פני העולם העתיק מהשקפת עולם פוליתיאיסטית, אמונה באלים רבים לאמונה מונותיאיסטית, אמונה באלוהים אחד ויחיד. אלוה גדול שמאז שברא את העולם בחוכמה מופלאה והרמונית, הוא מכוונו ומנתבו על-פי רצונו וחשקו. הם התחילו עוד בהיותם באור כשדים, המשיכו בדרכם במעלה נהר פרת, בדרך המובילה לחרן ובתוככי העיר עצמה ואף שהייתה באותם ימים "עיר של מרכז מדיני חשוב ובעיקר מרכז פולחני אלילי פגאני" וגם בהמשך נדודיהם ב"מעלה בית אל" (תרתי משמע), בנדודיהם אל ארץ כנען הלא היא ארץ ישראל.
ושאלתנו: מה היה הגורם העיקרי לכך שאברהם מתמיד בדרכו האמונית ב"אלוהי השמים והארץ" עוד מהיותו עול ימים ושנים, עוד כשהיה "בן שלוש והכיר את בוראו" וכמעט משלם על כך בחייו כשנמרוד וגיבוריו "שלחו, הביאוהו ונתנהו בתוך כבשן אש" [נדרים ל"ב. ופרקי דר"א, כ"ו] וכאשר הוא הצטווה על-ידי האל לעזוב את בית אביו, כור מחצבתו ומכורתו, עושה זאת בלי היסוס והתלבטות? האם היה זה בגלל שלאחר שנאמר לו "לך" הוא עושה זאת משום שבמילה הנוספת "לך" רמוזים הרווח וטובות ההנאה שעתיד הוא לקבל (כפי שחלק מן הפרשנים ורש"י, המייצג גישה פרשנית זו, כותב על אתר: "לך" - להנאתך ולטובתך"?!) או שמא יש פה היבט נוסף, חשוב ומעמיק, העומד מאחורי החלטתו הטוטאלית של אברהם לבצע את מה שצווה בביטוי "לך לך"?!
ונראה לנו לתרץ ולומר שאכן יש פה היבט נוסף, חשוב ומעמיק, הרמוז במילה "לך"! וממילא גם בהבנת המילה הנוספת הנצמדת אליה והיא "לך". כשהקב"ה מורה לאברהם "לך" הוא מתכוון שאברהם "ילך" ויסע "ממקומו" העכשווי. ולאן? - אל תוככי עצמו תחילה. אל תוככי נשמתו, מצפונו ופנימיותו. שאברהם יעשה מעין "מבדק עצמי" ראשוני: יראה ויביא אל "המראה הפנימית" שבתוכו, יחקור, יבדוק ויבצע "בירור אישי". ובאם יגיע למסקנה שאכן זו הדרך האמיתית, הנכונה והנכוחה, זו הדרך הסופית והמוחלטת ללא כל הרהור ובעיקר ללא ערעור. או אז "יצא" עם זה "החוצה" ו"יוציא" זאת "לאוויר העולם" ויעשה כל שלאל ידו כדי "לתקן עולם במלכות ולמלכות שדי". אם אברהם יסכים לבצע את משימת האל, את "משימת חייו", או אז הקב"ה יסייע בידו לא רק להשיג את המטרה האידיאלית הנכספת הלזו, אלא גם יעזור לו בהגשמת שאיפותיו הפיזיות, ובעיקר הרוחניות בבחינת: "ואברכה מברכיך ואגדלה שמך והיה ברכה". והגם שהרווח וטובות ההנאה יתקיימו במלואן באופן אישי, כלל העולם יצא נשכר אף הוא מכך והדרך "העולה בית אל" תהא פתוחה בפניו ובפניהם.
אנו תפילה שה' יזכנו להיכנס אל תוך עצמנו, אל תוככי פנימיותנו. נברר, נזכך ונזקק את נקודות ההתעצמות ותעצומות הנפש החבויות פנימה ונמצאות בתוכנו. או אז נצא מן האישי שלנו אל הציבורי הכללי כדי להעצים, להגדיל ולהאדיר את "שמיה רבה", כיאה לצאצאי אברהם ושרה, "אבות ומייסדי האומה היהודית לדורותיה" עד ביאת גואל צדק, במהרה בימינו, אמן.