גם אדם שכינוי החיבה שלו בוז'י יכול להיות מנהיג. אין כל פסול בכינוי הזה, אשר מעצים את דימויו של האיש שהוא מכונה בו כפוליטיקאי מחמד, סולידי, אשר אני מתקשה לדמות אותו בעיני רוחי יוצא מהכלים ומתקשה לשמוע אותו באוזני רוחי מקים רעש בשבירתו אותם. אפילו צעקתו נשמעת לי הסויה, נלחשת. איש טוב הוא בוז'י. נחמד. הוא לא מלהיב. הוא די אפרורי. תכונות אלה אינן פוסלות אותו להובלת מפלגה שתעתה והוליכה עצמה לא רק לאיבוד אלא ריסקה עצמה לאבדון. אדם רציני הוא בוז'י. פוליטיקאי מתון, לא מתלהם. אין לו חזון אבל יש לו קו. הוא עקבי. איש אינו יכול – אם הוא כן וישר – לזגזג את בוז'י. הוא מאמין, באמת ובתמים (פתי מאמין?), שניתן להחיות את גווייתה של 'העבודה'; שאפשר לקרום על השלד שלה עור וגידים, למלאה בשר. אשרי המאמין. איש לא יעז לבוז לו, לבוז'י, לכל היותר לחמול עליו. איך הוא מעז לרצות לקפוץ ראש – כלומר יושב-ראש – אל הבריכה הריקה, אשר מעט הצפרדעים המבוססות בתחתיתה הבוצית, הרפשושית, כבר אינן מקרקרות: קולן רפה מכדי ללחוש. גם הסקרים המעודכנים, לפיהם צפויה המפלגה, שהוא שואף להיבחר לעמוד בראשה ולהנהיגה אל העתיד, לזכות, לכל היותר, בשישה (בספרה – 6!) מנדטים בסך-הכל אינה מניאה אותו. הוא בשלו, בוז'י. פתאום קם אדם ו... סתם. הוא מחליט להמר על עצמו לדעת, כנגד כל הסיכויים. במקום שאין איש הוא מנה וגמר עם עצמו: היי. הנה אני. הנני כאן. אני האיש. אם מי מכם, הקוראים, ירחיק לכת ויגזור ממשל יותם את דמותו של בוז'י כאטד – אפריך את ההשוואה, אשר עושה עוול לבוז'י. הוא אינו אטד. הוא עץ לגיטימי, מן המניין, ולעניות דעתו הוא עץ מספר אחת. מלך העצים.