הגילויים האחרונים המתפרסמים לאחרונה ממחדלי אסון יום הכיפורים לא חידשו לי כלום. גם הגילוי שעשר דקות לפני התקפת הפתע עדיין הסביר הממונה על המודיעין הצבאי שאין צפויה מלחמה, כשכל הסימנים כבר העידו על ודאות ההתקפה: הפינוי החפוז של היועצים הסובייטיים, וריכוז צבא מצרי אדיר על גדות התעלה ימים ספורים לפני חג יהודי גדול - מועד מועדף להתקפות פתע לפי הדוקטרינה הסובייטית עליה נבנתה תורת הלחימה המצרית. כל זה, כשברקע - הצהרותיו של אנואר סאדאת שהוא מוכן להקריב מיליון חיילים כדי לכבוש מחדש את סיני.
בלשכתו של מפקד חיל האוויר בני פלד ראיתי את צילומי האוויר של הריכוזים המצריים, המצטופפים "טומבון אל טומבון", כהגדרתו, במצב שמכה אווירית אחת יכולה הייתה לסכל את תוכנית הצליחה שלהם.
התוכנית של בני לכך הייתה מוכנה, וגם אושרה מקודם על-ידי הממשלה, אך המכה לא הונחתה. על קברניטינו נפל פתאום הפחד של "מה יגידו", כאילו שקודם לא היה להם זמן לחשוב על כך ולנקוט בפעולה מונעת של סכנות "מה יגידו":
הוצאת אולטימטום עם מסע הסברה תקיף בעולם - לאור הפרה בוטה של הסכם הפסקת האש מיום 7.8.1970. בניגוד להסכם שנעשה בתיווך אמריקני, קידמו המצרים לשפת התעלה את מערכות הטילים שלהם, כך שיוכלו לחפות על ריכוז הצבא האדיר, שנערך להתקפה, תחת תירוץ של "תרגיל". לאולטימטום מלווה בהסברה התקפית בעולם יכולות היו להיות שתי תוצאות: האחת - שסאדאת היה נרתע מההתקפה, או - השנייה - שהיה יוצר לגיטימציה למכת המנע שחיל האוויר היה מוכן לה. בשני המקרים, הייתה נמנעת צליחת התעלה ושפיכות הדמים הנוראה שבאה אחריה.
ומה קרה עם נוסחת "מה יגידו"? בניגוד לבורים בהיסטוריה שחשבו שאם המצרים יתקיפו ראשונים - "יגידו" עליהם בעולם שהם תוקפנים הצריכים להיענש, התגלתה חזית עולמית לתמיכה בהם. הגדיר יפה את עמדתה דובר ממשלת צרפת, שהצדיק את המצרים בטענה שאם הם יצאו להילחם על החזרת שטחים שנגזלו מהם, זו לא תוקפנות. וכך, כאשר שיירות אספקה צבאית זרמו למצרים, בגלוי, מבעלי בריתם הסובייטים, אסרו "ידידינו" באירופה מעבר של מטוסים אמריקנים שהטיסו ציוד חיוני לישראל המותקפת. ממעמד מושפל כזה קיבלו קברניטי ישראל הכתבות פוגעניות מ"ידידים", אף ללא ניסיון התגוננות מילולית.
בני פלד רתח מזעם כאשר קיבל הוראה מסגן הרמטכ"ל לפנות את יחידת חיל האוויר שהגנה על שדה הנפט של סיני, כדי למסור אותו, ללא קרב, לארמיה השלישית (הנצורה!) של מצרים. וזה - כאשר הערבים הפכו את הנפט לנשק סחיטה נגד המערב, ומניעת העשרתם בשדה נפט נוסף, שהיה בידי ישראל, יכולה הייתה לזכות להבנה בעולם שנפגע מחרם הנפט שלהם. כל זאת - לוּ הייתה מופעלת מערכת הסברה התקפית, לא רק ממשלתית, שפחדני "מה יגידו" לא העזו להקים.
מחדל אי-ההבנה של שימוש באולטימטום ובהסברה התקפית המלווה אותו נמשך מאז לתוך מלחמות לבנון, מלחמת עזה, הפעילות לשחרור גלעד שליט, מחדל ההשלמה עם עלילות דם פרימיטיביות ועד למלחמה הכושלת ב"משטי השלום". במלחמת לבנון השנייה היה זה נסראללה עצמו שאישר את צדקת טענתי, שאת החיילים שחטפו אנשיו אפשר היה להחזיר ללא מלחמה, כי די היה באולטימטום - שננחית עליהם מכות כואבות, לתוך עומק לבנון. ואכן, לאחר המלחמה הוא הודה בפומבי: "לוּ ידעתי שכך יגיבו הישראלים - לא הייתי יוזם את חטיפת החיילים".
מתי הם ילמדו?
