לפעמים האירוניה מתנפלת על החולם בהקיץ בצורה של אלימות חיה. למרבה המזל יש תקופות ארוכות שבהן הכאב לא מספיק חד ואפשר לשרוד בלי לוותר על שנת החלום גם אם הופכים ימים רבים ללילה אחד ולחלום אחד. כמו חיות אימתניות בשנת חורף, גם לבני האדם שאגרו מספיק מזון ועצי הסקה ניתן לשקוע ללא מניעה בשינה המשובחת ביותר שהטבע העניק לבעל חיים. כי עמים שבעי נחת וזחוחי דעת כמו דרקונים וענקים אוהבים לישון ומרשים לעצמם לספוג מכות מכל מי שיפקח את עיניהם ואפילו לא ישגיחו על עצמם מתוך שינה, יסתכנו בתנועות בלתי ערות ויפצעו את גופם הישן, אבל לא את השינה.
"שינה היא דבר נעים" אמר היינריך היינה "טוב ממנה הוא המוות, אבל הטוב ביותר הוא לא להיוולד בכלל." אבל שלושת הדברים האלה נשארים טובים ונעימים רק כשהאיש הישן, המת או שאינו קיים אינם יודעים עליהם.
אלא שכאשר מתקיימים התנאים החיצוניים שמאפשרים חיי תרדמת יציבים שמסוגלים להתגונן מפני הפרעות חיצוניות ופנימיות, השקיעה בהם היא רק עניין של טעם וניתן לבצע אותה לתקופה ממושכת ובקנה מידה לאומי, לפחות בסוג מסוים באוכלוסיה שמתאים לנתונים האלה מבחינה פוליטית ופיזיולוגית.
ההרפתקה החולמנית של הסכמי אוסלו זכתה בתנאים אופטימליים למנת יתר של שינה עמוקה, כאשר למען חזון אחרית הלילות עצם השינה ומהלך החלום נשמרו בסוד מוחלט ובידיהם של מספר מצומצם של סהרוריים שהיו גם המרדימים, גם החולמים וגם המשגיחים ואנשי הקשר הערים של ראש הממשלה המנוח.
התהליך שהיה מבוקר אומנם, אבל בעיניים עצומות, נסתרות ומעטות מידי, יצר לעצמו תנאי מעבדה נעימים והתפתח על מי מנוחות, עד לשלב שינה שבו ניתן היה בהדרגה להרדים מעגל רחב יותר של עיניים, אשר יאפשר לחלום את אותו חלום בקנה מידה מדיני ולרתק בחבלי הקסם שלו את המדיניות הפוליטית כאילו הייתה בובה משותקת.
הימים והלילות הוכיחו שהניסוי בהיקף הרחב ביותר נחל הצלחה חלקית, אם כי הקולות שקמו נגד החלום לא יכלו למנוע ממנו להתגשם כפי שהם ציפו שהוא יסתיים ברוב של עיניים פקוחות.
האשליה הזינה את עצמה והגנה על העתיד המדומה שלה והאריכה את חייה בכל האמצעים המדיניים ובכל התחבולות המכובדות של גניבת הדעת וההונאה העצמית. היתרון של הגורם האנושי בפעולה המסוכנת הזאת הוא שהפושעים במציאות יכולים לחלום שהם צדיקים תמימים ולטעון שהם נקיים בבית המשפט של ההיסטוריה באותה מידה שבה הם חכמים וצודקים בחלום הלילה.
ערב בהיר אחד התרחש אירוע היסטורי שטילטל את החולמים והעיר אותם באלימות, עצם אחד מזוגות העיניים שלהם, אבל החלום של ההמון לא נפגע וכבר באותו לילה הוא התחזק והמשיך להתקיים ביתר עוצמה ובחיות בוכייה ונוגעת ללב שהעניקה לו השפעה מוגברת במדינת הדרמה בזכות האיכות הדרמתית של הטרגדיה והחוש ההיסטורי של הקהל.
מכיוון שהחלום אינו ניתן להגשמה במציאות, הדרך היחידה להעמיד פנים שהוא יתגשם היא לביים הצגה שבה הוא עשוי להתגשם, אלא שלפני המערכה האחרונה חל שינוי והשחקן הראשי בחלום נרצח על הבמה במציאות ועורר אהדה גדולה כלפי החלום שלו, אבל מצד שני נוצר קושי בימתי, כאשר האדם שמגלם את דמות הגיבור הן בחלום, הן בהצגה והן במציאות נקטף בטרם עת מבלי שהשאיר אחריו שחקן מחליף שמגיע לקרסוליו בשלושת התפקידים שהוא נבחר לבצע.
מי היה השחקן הזה בחייו ומה עלה בגורלו מעבר לרשימת תפקידים שונים בבמה הצבאית והפוליטית, לא ניתן למצוא למרבה התמיהה הישגים מקצועיים מיוחדים או איזה סוג של יצירה או מעשים למופת שמאפיינים מנהיגים דגולים שלא בהכרח שיחקו בטרגדיה פוליטית בערוב ימיהם. אם מפשפשים בחוסר אמון במקורות מפורטים יותר על עברו של השחקן הזה, כגון ספרו של אורי מילשטיין משנת 1995 או כל מקור אחר שעוסק באופן עקיף, אבל מעמיק בארועים מהקריירה הצבאית והפוליטית של
יצחק רבין ז"ל, הדמות שלו תיחשף במקרה הטוב כאנטי גיבור שהצליח באירוניה מופלאה להפוך לשחקן טרגי שכל הקהל שלו משוכנע שהוא גיבור טרגי ושבכל חייו ההיסטוריים הוא נוהג כפי שניתן לצפות מהאיש הזקן שהוא גילם במותו.
המשחק האחרון הסתיים במוות, אבל זה לא משנה את המהלכים והתוצאות של המשחקים האחרים ומעבר לזה, זה לא משנה את ההבדל שבין חזון היסטורי למשחקי תפקידים. אוסלו ורבין קשורים זה בזה באופן שבו שניהם נתפסו בצורה שגויה: אחד בתור אופק של תהליך מדיני והשני בתור מדינאי.
מהנקודה שבה המוות הפריד בין דיוקנו של המת למפעל חייו, ראש הממשלה לשעבר הפך לאגדה שאין כמעט קשר בינה לבין המציאות, בעוד שההרפתקה הקטלנית התגלתה בדיעבד כמשגה שהוא יותר גרוע מפשע.
מיתת הנשיקה הצליחה אומנם לגאול את המת מייסורי היקיצה של העולם הזה, ואפילו מנשיאה אישית בנטל האשמה או מערעור מצד קורבנותיו על צעדיו האחרונים, שכן הפיכתו לקדוש שהסתלק הקימה אותו לתחייה כקורבן מהסוג הנעלה ביותר, זה שחי ומת מעבר לזמן ולערכים המובנים, שדמו יקר מכל הדם שנשפך בגללו ושמו נקי כשמו של מלאך.
אבל החלום נשאר בחיים ובקושי ניתן היה לראות את עצמו במציאות, וגם אם מנת יתר של דמיון הזוי, הבבואה המוחשית שהשתקפה בראי התקופה הייתה מזוויעה. כמובן שנותרו לבבות שלמים ששמרו אמונים לאותו חלום מזדקן וחסר תקווה כמו לאלוהות שאינה דוברת אמת מאז ומעולם, אלא דורשת מכל אדם אמיתי להפוך את השקר לאמת ואת האמת לשקר. לא עברו שנים רבות והחלום נעשה בלתי נסבל עבור רוב מי שחיפש אותו בטח. היו חולמים ששברו ללא גינוני טקס, מתוך שינה או במו ידיהם.
אחרים המשיכו לחלום בכוחות עצמם ולמרות ההווה וההיסטוריה שאיימו עליו ללא הרף. מבחינה דרמטית, הוא איבד מהר מאוד את המבנה המקורי שלו, כאשר נדמה שמה שהחל בתור טרגדיה בינונית נמשך ללא גבול ובחוסר טעם, בעלילה מגושמת וחסרת מסר שיוצא ממנה מעבר לחזרה על המילים מתוך הרגל חגיגי, אבל ללא אמונה וללא פאתוס. נראה שלעומת האמונה שאותו סיוט יהפוך שוב לחלום אפילו האמונות התפלות העתיקות בכוכבים ומזלות, בהשגחה פרטית ואפילו באבק המפץ הפוליטי האחרון שלא נשאר ממנו מספיק חומר בשביל אחיזת עיניים, כל אלה מספיקים כדי להאיר את החלום ולהעיר את כל מי שבמקרה נרדם וחזר אליו או שהוא עדיין בחלום מהלילה שבו התרחש הרצח.
עבור אותן נפשות שבחלום, אין קושי להחיות אותו בגירויים נפשיים ונראה שבמידה בלתי מבוטלת תורת ההנצחה החד גונית והנבובה תורמת לטיפוח השטחי של תוכן החלום ומעבר לזה, לתקשורת שמתגייסת למענו יש כלים בולטים יותר של תעמולה שמשפיעה על הישנים כמו היפנוזה ועל מוכי החלום הערים כמו תסמונת לחץ פוסט טראומטית שמשחזרים את הטראומה של אובדן החלום גם ללא פחד או תקווה, אלא פשוט על-ידי ניקוז חד שנתי מרוכז של מאגרי הכאב והדמעות שהצטברו באירוע הטראומטי.
במקום לחנך את העם בצורה מושכלת וללמד על התרומה המעשית של האדם המפורסם לתולדות המדינה, על האישיות שלו לפני הרצח ועל כישוריו כמנהיג והשפעתו האישית על ההיסטוריה ועל החברה הישראלית הצעירה, הממסד מסתפק בפסנתרים ותזמורות של בתי ספר, נאומים גרועים ומונולוגים לא בשלים שדומים לפירות משלשלים על קיבה ריקה. במקום להציג במרכז את רבין כאדם למופת, הבמה שלו מלאה בעיקר במקורבים ואהובים פוליטיים, משפחתיים ואלמונים שהופכים ברגעים אלה לטפילים ולאוכלי נבלות במקום להעניק לגוויה שלו
כבוד אנושי.
הבעיה ההיסטורית היא שקשה לחלוק לקורבן הרצח הזה אותות כבוד אגדתיים שתהיה להם אחיזה מוצקה בחוכמה היסטורית או בניצחון ראוי שידו אחזה. רשימה של מכרים ושל משרות צבאיות ופוליטיות ושל ארועים נוצצים וקטעים משיחות נפש נבחרות לא מחשבים למעשים של אדם גדול בקנה מידה היסטורי ואפילו לא במדינה קטנה. בשביל שהגיבור יהיה ראוי לשמו, צריך להשיג מעשים שמוכיחים גדולה, כישורים נדירים, דברים ייחודיים שהוא תרם מעצמו בלבד לגדולת המדינה והאנושות כולה כביטוי להצטיינות שנושאת את שמו ומיוחדת לאותו אדם. מובן מאליו לצפות מאישיות בעלת שיעור קומה בתחום המדינה להשאיר אחריה יצירה כתובה בולטת ובעלת השפעה, או לפחות מפעל מעשי או דוגמה לעשייה יוצאת דופן שנחקקו בבירור בדפי ההיסטוריה של המולדת.
ברשימת הגיבורים של מדינת ישראל אפשר להזכיר שמות שעונים על הדרישות הבסיסיות האלה, אבל במקרה של יצחק רבין חומר ההנצחה הרשמי מראה שהנושא של הפולחן איננו גיבור, אלא קורבן בלבד ויותר ממנו הרצח עצמו הוא הזיכרון.
