שתי יריות בדאלאס ושתי יריות בתל אביב הפכו מנהיגים בינוניים ואפילו כושלים למדי, לדמויות מיתיות הגדולות מהחיים. בארה"ב נדרשו למעלה מארבעה עשורים עד שהאמת על ג'ון קנדי החלה לצאת לאור; אצלנו, 15 שנה אחרי רצח יצחק רבין, המיתוס עדיין שולט ברמה. נתחיל בקנדי. הסנטור הצעיר והכריזמטי נבחר לנשיא בעזרת קולות קנויים של המאפיה בשיקאגו וברוב זעום של כמה מאות אלפי קולות. ריצ'רד ניקסון המובס הפנים את הלקח, שהוביל אותו כעבור עשור לפרשת ווטרגייט. וכך, השחיתות שליוותה את בחירת קנדי זיעזעה את החברה והפוליטיקה בארה"ב במשך יותר מעשר שנים. קנדי הוא ששלח את הצבא האמריקני לווייטנאם ובכך החל את המלחמה הכושלת ביותר בתולדות ארצו. נאפופיו המרובים נשמרו בסוד בתקופת כהונתו, אך כיום הם נחלת הכלל. ואפילו מה שנחשב להישגו הגדול ביותר - משבר הטילים בקובה - שנוי במחלוקת. יש הטוענים, שלמעשה בריה"מ ניצחה בעימות הזה, שכן היא הוציאה מקובה טילים שלא היו שם קודם לכן, ובתמורה הקדימה ארה"ב את הוצאת טיליה הקיימים מטורקיה. מכאן נעבור לרבין. מהי מורשתו שמרבים לדבר עליה? ממש לא ברור. הכוונה כנראה להסכמי אוסלו וללחיצת היד בינו לבין יאסר ערפאת על מדשאת הבית הלבן. אך אם זו המורשת - מוטב לה שתישכח. ואם כבר זוכרים אותה - מוטב להפיק ממנה את הלקחים המתבקשים על-מנת שלא לחזור עליה. קודם כל כדאי להזכיר, שרבין לא המציא את תהליך השלום. מנחם בגין חתם על הסכם השלום עם מצרים והציע לפלשתינים את האוטונומיה. יצחק שמיר - כן, כן, אותו ראש ממשלה עיקש שכולם צחקו עליו - הביא את מדינות ערב ואת הפלשתינים (בלי אש"ף!) לוועידת מדריד בדצמבר 1991. רק בחירות 1992, שהוכרעו במידה רבה בשל התערבות אמריקנית גסה (מניעת הערבויות), הפסיקו את התהליך שהחל שמיר והחיו את אש"ף. הסכמי אוסלו לא היו יציר רוחו של רבין אלא של שמעון פרס, שכדרכו פעל מאחורי גבו של ראש הממשלה והציב אותו בפני עובדה מוגמרת. כדאי להיזכר בצילום המפורסם, בו מכריח למעשה ביל קלינטון את רבין ללחוץ את ידו של ערפאת, והוא עושה זאת כמי שכפאו שד. אך מובן שרבין נושא באחריות המלאה להם. ההסכמים עצמם התגלו ככישלון מוחלט, עליו שילמו אלפי ישראלים בחייהם, בגופם וברכושם. הם סללו את הדרך לא להסכם שלום אלא לשתי אינתיפאדות, לאלימות בלתי פוסקת, לשליטת החמאס בעזה, לאיום על אחדותה של ירושלים, לפגיעה קשה בהרתעה הישראלית, ללחצים הולכים ומתגברים שמטרתם להביא את ישראל לוותר על ליבת בטחונה ולסכן את עצם קיומה. דרך אישור ההסכמים הייתה אופיינית לרבין, שהפגין במשך שנים זלזול בדמוקרטיה. בניגוד גמור להבטחתו, העביר רבין את הסכמי אוסלו בכנסת בלא רוב יהודי ובתמיכת הסיעות הערביות. שהרי היה זה אותו רבין שבליל נצחונו בבחירות 1992 הכריז: "אני אנווט, אני אקבע, אני אחליט". זה אותו רבין שהבטיח: "מי שיעלה על דעתו לרדת מרמת הגולן, יפקיר את ביטחון ישראל" - ואז ניהל מו"מ עם סוריה על נסיגה מוחלטת מהגולן. ועל מחאה תושבי הגולן השיב במילים "הם יכולים להסתובב כמו פרופלורים". זה אותו רבין שכינה את ההתנחלויות - החוקיות לעילא - "אריאל, עמנואל ושלומיאל". זה אותו רבין שהבהיר, כי חובתו העיקרית היא להגן על 99% מאזרחי ישראל שבתוך הקו הירוק. זה אותו רבין שבשנת 1994 סירב לחתום על חוק למניעת עישון במקומות עבודה והסביר: "כמעשן, זה לא נראה לי החוק הדחוף ביותר שעלי לאשרו". על חוק חובת מכרזים הביע דעה נחרצת: "חוקים מטומטמים". ולפקידי האוצר שדרשו שקיפות ובקרה העניק כינוי גנאי: "פוגלים". אם נלך קצת אחורה, נגלה שרבין התמנה לראש הממשלה מסיבה אחת ויחידה: הוא היה הבכיר היחיד במערך שלא היה שותף למחדל של 1973. נזכיר גם כיצד הפיל את ממשלתו-שלו ב"תרגיל המבריק" שנועד להביא להקדמת הבחירות, וכיצד נאלץ להתפטר לאחר שנחשף חשבון הדולרים של רעייתו שבו הופקד למעשה כספו שלו. כאשר נמשיך את המסע במנהרת הזמן, נגיע ליצחק רבין של מלחמת ששת הימים. לא לרמטכ"ל המנצח, אלא לרמטכ"ל שהתמוטט ולא תיפקד ביממה הקריטית שלפני פרוץ הקרבות. לטענתו הוא היה מותש, לפי עזר ויצמן הוא קרס נפשית; ההסבר לא משנה, העובדה היא עובדה. אין להכחיש כמובן שהיו לרבין גם הצלחות, ובראשן מבצע יונתן. אך מכאן ועד לכמעט-האלהה שלו מאז הירצחו - הדרך ארוכה. למעשה, כאשר בוחנים את כל דרכו של רבין, התמונה הרבה פחות חד-משמעית. אלא שבשל הנסיבות הטרגיות והנוראות בהן הגיעו חייו לקיצם, דיון אובייקטיבי בדמותו של רבין, במעשיו ובמורשתו עודנו בלתי אפשרי.