כבר ב-100 הראשונה לפני הספירה, כתב הפילוסוף והמחזאי הרומי סנקה (Seneca) בספרו "על הכעס", כי לאדם עייף יש נטייה לכעוס בקלות, ובלשונו, "אדם עייף שש אלי קרב". ואכן, נמצא כי מחסור בשעות שינה הוא אחד הגורמים המנבאים את תופעת האלימות. קביעה זו מתבססת על מחקרים מודרניים העוסקים בשנת האדם, ומצביעים הן על השפעותיה החיוביות של השינה, והן על המחיר הכבד שגובה חסרונה. הבשורה הטובה היא שגורם זה, להבדיל מגורמים אחרים לתופעה, ניתן ברוב המקרים לתיקון על-ידי הקניית ידע בתחום הרלוונטי, חידוד המודעות האישית, אימון ותרגול.
אם הקפדה על כמות השינה ועל איכותה תורמת לתפקוד טוב יותר של מערכות הגוף השונות, מחסור בשעות שינה גורם למכלול של פגיעות בתפקודן של מערכות אלה, בהן ישנוניות ועייפות במשך היום, קשיי ריכוז, שכחה, חוסר זהירות (התורם לעלייה בסיכון לתאונות), בעיות גדילה, מוטיבציה נמוכה ומצבי רוח משתנים.
בתוך מכלול זה, החמורה מכל היא הפגיעה במערכת הרגשית. היעדר שינה מוצא את ביטויו בסף תסכול נמוך, בעיות משמעת והתנהגות ובגילויי תוקפנות. הדבר נכון אף יותר לגבי קבוצות או יחידים הנוטים להגיב במהירות במצבי תסכול, בניגוד לאלה שהם בעלי יכולת התאפקות, ויסות דחפים ודחיית סיפוקים.
עד היום, הושם הדגש בספרות ובמחקר על תופעות הלוואי של המחסור בשעות שינה בשני תחומים: הבריאותי והקוגניטיבי. תשומת לב מועטה הוקדשה להשפעותיו על התחום הרגשי ועל התחום ההתנהגותי, בעיקר אצל ילדים ובני נוער. היבט זה אני רוצה להדגיש כאן.
סיפור לדוגמה: נער בן 16 הגיע טרוט עיניים לקבוצת דיון, והתיישב על אחד הכיסאות במעגל. אחריו נכנס לחדר נער נוסף, שעקב הצפיפות במקום, ושלא באשמתו התחכך בכתפו. תגובתו האינסנקטיבית של הראשון הייתה להנחית חבטה על המתחכך. בשיחת בירור שנערכה עימו אמר הראשון: "תעזבו אותי, אני מת מעייפות". בהמשך, ייחס הוא עצמו את תגובתו המוגזמת לעייפות שהיה שרוי בה.
בישראל - ישנים פחות במהלך עבודתי עם קבוצות מתבגרים (גילאי 18-12), במערכת החינוך הפורמלית והלא פורמלית, נתקלתי בלא מעט ביטויי עייפות שמקורה היה מחסור בשעות שינה. ואכן מחקר שנערך לפני שנים אחדות בקרב תלמידי בתי ספר תיכוניים בדרום הארץ, מצא כי בהשוואה לבני נוער בארצות מערביות, בני הנוער הישראלים ערים עד שעות הלילה המאוחרות, ועל כן הם ישנים פחות שעות מהנדרש כדי להספיק ולהגיע לבית הספר. במחקר אחר, שנעשה לאחרונה באזור הצפון בקרב ילדים בני 14, נמצא ממצא דומה, והוא יוחס להרגלי צפייה בטלוויזיה ומעורבות במשחקי מחשב.
בדיקה שערכתי, במטרה לגלות את הסיבות לשינה מאוחרת בקרב קהל המתבגרים, העלתה אצל רוב הנבדקים תמיהה על עצם השאלה. הם לא היו מודעים לכך ששינה היא משאב חיים יקר, כפי שלא היו ערים לנזקים האפשריים של היעדרה. לזכותם ייאמר, כי לא קיים בארץ מודל של הדרכה הורית / חינוכית / חברתית לנושא זה. החברה הישראלית כולה היא חברה המנהלת חיים פעילים בשעות הערב והלילה המאוחרות. מסיבה זו, לא נדיר למצוא משפחות עם ילדים צעירים או עם מתבגרים, המבלים בקניונים, מסעדות ומועדונים עד שעות אלו.
התשובות שהתקבלו, מציירות תמונה של אווירה חברתית ומשפחתית המקבלת ערות עד שעה מאוחרת בכלל, ובקרב מתבגרים בפרט. ההסבר לכך טמון באורח חיים הכולל יציאה לבילוי בשעות הלילה, ארוחות ערב בשעות מאוחרות, צפייה בטלוויזיה, השתתפות במשחקי מחשב וגלישה באינטרנט, היעדר תכנון לביצוע מטלות בית הספר בזמן ודחיית ביצוען לשעות הלילה, וכן עישון וצריכת אלכוהול.
גורמים אחרים שעלו בבדיקה היו מתחים במערכת היחסים עם ההורים, ומריבות בשעות הערב בפרט, וקשיים הנובעים מן השינויים הפיזיולוגיים המאפיינים את גיל ההתבגרות. קבוצה קטנה יחסית דיווחה, כי המחסור בשעות שינה קשור לעבודתה (מלצרות בעיקר). עבודה מסוג זה, אם עקב אילוץ כלכלי משפחתי או מתוך בחירה אישית, נמשכת עד שעה מאוחרת בלילה, ומתבטאת כמובן בעייפות ביום שלמחרת.
בימים אלה, של עלייה בגילויי האלימות החברתית על השלכותיה הקשות, חובה עלינו לבדוק ביסודיות כל גורם ניבוי לתופעה, גם אם הוא נחשב שולי בקשת הרחבה של גורמים שנמצאו כמעודדים אותה, ולהתמודד עמה, הן ברמה האישית והן ברמה הקבוצתית. מאחר שהוכח הקשר בין מחסור בשעות שינה לשימוש באלימות, יש להתייחס לתופעה כאל בעיה לאומית. הדבר מחייב יציאה למסע הסברה נרחב במסגרות השונות, במטרה לשלב את הנושא בשיח הציבורי, וללמד את קהלי היעד כיצד לזהות את הבעיה ולטפל בה.
