נודע לנו ממקורות מוסמכים ביותר, שרבים מחיילי ישראל המשרתים בשטחים נאלצים לצפות, ולא לעשות דבר, כאשר לעיניהם אזרחי ישראל גונבים, בוזזים, משחיתים יבולים, ומתפרעים נגד התושבים הפלסטינים. זוהי מציאות העלולה להוות מקור לנזקים נפשיים קשים לחיילים. צפייה פאסיבית מבלי האפשרות להתערב ולהגן על הקורבן, היא חוויה קשה, העלולה לעורר בצופה תחושות של חוסר-אונים, זעם וייאוש. חוויות כאלה עלולות לגרום לשתי תוצאות נפשיות קשות: האחת היא פוסט-טראומה, והשנייה היא אובדן רגישות מוסרית, שתביא לאדישות ולקהות חושים כלפי עוול ורשעות גם בתוך החברה שלנו.
אנחנו מודעים למצב הנובע מהוראות הממשלה בשטחים שבשליטת מערכת הביטחון, שלפיו המשטרה ולא הצבא אחראים על שמירת הסדר של אזרחי ישראל. ואולם, לנוכח המצב הזה אנחנו תובעים מכם שתתנו הוראה גורפת ברורה לכוחות הביטחון, שתמנע את המצב שבו מעשי רשע ואלימות נעשים לעיני חיילינו, בעוד המבצעים יודעים שהם לא יתערבו.
אנחנו תובעים שתינתן הוראה למפקדים בשטח להתערב מיד, כמו שמשטרה טובה צריכה להתערב לנוכח ביצוע עבירות - עד שכוח המשטרה יגיע. כאזרחי המדינה, הורים וקרובי משפחה של חיילים שהמדינה מחייבת אותם לצפות באפס-מעשה בביצוע פשעים ולא להתערב, אנחנו רואים בכך פגיעה בכבודם האנושי, והתדרדרות לשפל מוסרי שבו שותפים כולנו. כמו שהצבא דואג ש"כל אם עברייה" תדע, שבנה או בתה נמצאים בידיים נאמנות ששומרות עליהם מפגע, כן חובתכם לדאוג שנדע שהצבא שומר עליהם מפני פגע מוסרי קיצוני כזה, שיש לו פוטנציאל אדיר להשחית את נפשם ולהשניא עליהם את המדינה, על שהיא מחייבת אותם למלא תפקיד כזה.
ניסחתי את המכתב הגלוי הזה עבור קבוצה של אנשי בריאות הנפש שאני משתייך אליה. שמנו לנו למטרה, בין היתר, גם "להעמיק את ההבנה ואת המודעות בנושא הכיבוש והמלחמה המתמשכת בין שני העמים, וההשלכות הנפשיות על האוכלוסיות משני צידי הקונפליקט". אני מביא את הטקסט כאן כדי להמליץ על דרך פעולה זו לכל מי שאיכפת לו מה קורה לחברה הישראלית בגלל מדיניות הממשלה בשטחים ובכלל. לגילוי דעת שמתפרסם יש השפעה של פתיחת אפשרות לכל אדם לעשות משהו, במקרים שהייאוש וחוסר התכלית חוסמים את דרך הפעולה - בעוד רגש החובה והמצפון האישי דוחקים. צריך רק להושיט יד לאנשים קרובים.
אינני משלה את עצמי שגילוי דעת כזה, שיתפרסם בעיתונות הכללית, ישפיע על
אהוד ברק לתת את ההוראות המתאימות לצבא. ואולם, על-פי כל הידוע לי על תהליכים של השפעה חברתית-פוליטית, הוא ישפיע במספר מישורים.
ראשית, הוא יתרום להתמקדות הציבור במחדל, ויחדד את ההכרה שברק יכול היה למנוע את הזוועות והנזקים האלה ולא מנע - אחריותו האישית, אשמתו האישית במקרה זה, תתבלט.
שנית, הפניית הזרקור למה שבאמת עובר על החיילים שלנו בשטחים, תעורר את תשומת לבם של אנשים מתומכי השמאל הציוני לכך שמנהיגי המפלגות הפוליטיות, כמו מפלגות העבודה ומרצ, לא פעלו בנחישות בעניין זה - ולכך יכולה להיות השפעה חיובית אצלם.
שלישית, תמיד קיימת אפשרות שהדברים יעוררו ויגעו בלבו של אדם כלשהו, איש או אישה, זקן או צעיר, בדרכים ובאופנים שאין כלל אפשרות לחזות מראש.
רביעית, וזהו הנימוק החשוב לי ביותר, כי הוא המעשי ביותר - עצם הפעילות המשותפת של קבוצת אנשים משנה את הרגשת חייהם מתסכול וחוסר-אונים "קיומי" להרגשה של שותפות הנותנת כוח.
אני מרשה לעצמי לקבוע שאילו הקבוצה המכובדת של הכותבים במגזין "על צד שמאל", למשל, הייתה מגיעה ליכולת של פעולה משותפת כזאת, לאחידות המעשה לאחר דיון פתוח וחופשי בינינו - הרגשתם העצמית של כל המעורבים בדבר הייתה משתנה מאוד לטובה. אני בטוח בכך לפחות ביחס לעצמי.
