פרשת השבוע, פרשת "וירא", היא הארוכה שבספר בראשית, קרי: חמישה פרקים הכוללים 147 פסוקים (קמ"ז פסוקים וסימנך:
"אחד בפה ואחד בלב", עניין המסמל יותר מכל את עבודת ה' העצומה שהייתה מקור חיותו
הפיזית ו
הרוחנית של אברהם אבינו. ודו"ק). אין בפרשה שום איזכור מצוותי. ברם, יש בה סיפורים מקראיים מדהימים, מעוררי חשיבה ובעיקר מעוררי השראה, בעלי עוצמות לימודיות, חינוכיות, ערכיות ואמוניות למכביר ולהפליא. כמו למשל: מצוות "הכנסת האורחים" של אברהם (ושרה) שהתייחדה ב"אווירה מלאכית", בד-בבד עם אפיוני גסטרונומיה אניני טעם; ביקור "המשלחת המלאכית" בראשותו של "המלאך מיכאל" (שר ישראל); הולדתו הלא-טבעית והניסית של יצחק; הפיכת סדום ועמורה, שתי ערים ש"על ציר הרשע" (כמו גם הערים אדמה וצבויים, על-פי דברים כ"ט, פסוק כ"ב) ועוד. והפרשה "מקנחת" באחד מסיפורי השיא, הידוע בכינוי "עקידת יצחק", אחד מסיפורי המקרא אשר השפעתם הטוטאלית הייתה "לשעתם ולדורות", ואשר נכנס לפנתיאון ולמוזיאון הנצח של עם ישראל לדורותיו. ואכמ"ל.
כבר בפתיחת הפרשה אנו עדים למעשהו ההירואי של אברהם, אשר יושב ב"פתח האוהל" שעל "אם הדרך", לא רק כדי לזכות במצוות "הכנסת אורחים" שעל חשיבותה כבר אמרו חז"ל [שבת קכ"ז] שהיא "גדולה אף מהקבלת פני השכינה", אלא גם כדי לזכות את ה"מתארחים באוהל" בלהכיר את בורא עולם, להאמין בו ולעזוב את עולמם הפאגאני והאלילי שבו הם טמועים וטבועים. מצבו הגופני של אברהם היה קשה מנשוא. וזאת, בגין כאביו החזקים אשר תכפו עליו משום "שהיה זה יום השלישי למילתו" [בבא מציעא פ"ו]. כדי שאברהם לא יתעסק ויטרח במצוות הכנסת אורחים, "הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה" [שם], דבר שגרם לחום אימים ולריתוק ול"כליאת" תושבי המקום, כמו גם שיירות הסוחרים, הנוודים והנודדים מלהגיע ל"אוהל של אברהם". אברהם הצטער עד למאוד. הקב"ה, שבא לבקרו, ראה את צערו ומיד זימן אליו "מלאכים שנדמו כדמות אנשים" [רש"י בשם המדרש]. כשאברהם ראה אותם, קפץ ממקומו ורץ אליהם, הזמינם לאוהלו ויצא מגדרו כדי לשרתם ואף, בעצמו ובכבודו, היה "עומד עליהם תחת העץ, ויאכלו" [בראשית י"ח, ח'].
מסיפור זה, כמו גם מסיפורי אברהם האחרים (ולמותר לציין שגם מסיפוריהם של שאר אבותינו ואמותינו), עולה ומזדקרת דמות מרהיבה ומדהימה של אחד מגדולי-גדוליה של האומה היהודית, שלא רק בטחו והאמינו לחלוטין בקב"ה, בתורה ובערכיה הנצחיים, אלא
השתדלו בכל כוחם, מרצם, הונם ואונם בעבודתו יתברך. אברהם עשה כל שלאל ידו כדי להגדיל, להאדיר ולהעצים את שמו יתברך בעולם, גם במחיר סיכון הגוף והנפש, "והדברים עתיקים וידועים" [הרס"ג באחד מפיוטי "ההושענות" של יהודי תימן]. ויתרה מכך; חושבני, שמכאן, כמו גם מאירועים אחרים בהיסטוריית (ולא: בהיסטריית) חייו של אברהם, אנו למדים שעל כל יהודי ויהודי, מצאצאי אברהם, חלה
החובה להשתדל בעבודתו יתברך בבחינת [בראשית רבה מ"ח: ומדרש תנחומא ט]: "מעשי אבות, סימן לבנים" [או: "מעשי אבות ואמהות סימן לבנים ובנות", כפי שבעל "מדרש גם" הוסיף. ודו"ק].
"בשולי האדרת" נקנח מאמרנו ב"סיפור חמוד על צדיק אחד שהיה מלא ביטחון, אבל לשחות לא ידע...". סיפור הכתוב במליצה ובחריזה, אולם עם תוכן מלא חוכמה ובינה, מכתביו המחכימים וה"מתוקים מדבש" של הרב יעקב פלג, אחד מרבניה החשובים של "אולפנת עופרה", כדלקמן:
- בים הגועש בין הגלים/שוחה אחד הצדיקים הנעלים. עננים מקדירים את השמים/והולכים וגואים המים. ל"בילוי" מגיע הסוף/והצדיק מנסה לחזור אל החוף. הוא רואה לידו שחיין/ האומר: "אני שוחה מצוין. ואני ידוע כמי שהיה/אלוף ישראל בשחייה. לכן, ידידי, תן לי יד/ונגיע לחוף מיד". הצדיק מגחך/ועונה כשהוא מחייך: "אינני דואג איך בסוף/אגיע לחוף. בדרך זו או אחרת/כי התורה עליי שומרת. אני מודה לך על ההצעה/אבל, ה' שומרני מכל רעה. והבוקר גם אמרתי/ מודה אני/והים, הא לא עסק רציני". השחיין מושך בכתפיו/ובזריזות לחוף שב. והגלים גבוהים נורא/והנה מתקרבת סירה. "בוא, צדיק, עלה במהרה/משום שמתרגשת לבוא סערה". הצדיק עונה: "תודה על העזרה/אני לחוף אגיע במהרה. סערה או לא סערה/ה' יצילני מכל צרה". נעלמה הסירה בכיוון החוף/והים מוסיף לזעוף/ולגובה הגלים אין סוף. והחוף רחוק רחוק/והנה עובר מסוק. רמקול מהדהד בין הגלים:/"תפוש את סולם החבלים". והצדיק עונה: "אני?!/ניפגש בחוף והפיצה על חשבוני". כך ענה הצדיק בשלווה/והמסוק התרחק ברחיפה. ובים הסוער/הצדיק על הגלים לא גובר/והוא טובע מהר. וכשלמחרת הגיעה לחוף רק גופה/אמרו מלאכים לפני הגבורה: "זו תורה וזו שכרה?/צדיק טובע בסערה"?! התשובה אליהם הגיעה/ חד-משמעית וברורה: "ישועת ה' וזה הוא חוק/אינה נמצאת בנס רחוק. לפעמים נמצאת העזרה/בשחיין מיומן או בסירה. ולעיתים ה' שולח מסוק/והמסרב לעזרה עושה לצחוק. כשהוא מבטל בכזו קלות/את חובת ההשתדלות".