הקשר המיוחד של הקב"ה עם אברהם אבינו היה קשר ייחודי וחדשני הדורש עיון והבנה, ממספר טעמים. החשוב מביניהם הוא היות אברהם דמות מופת לאנושות כולה - אב המון גויים. ממעמדו המיוחד של אברהם - היותו האדם הראשון שנלחם כדי להאיר את עיני האנושות השקועה בפאגאניזם המדכא כל קידום גשמי ורוחני - התפרסמה הידיעה שיש בורא אחד, ומלך אחד ליקום כולו, שאותו מלך הוא בעל דין, חסד ואמת.
על-פי המדרש, אברהם הוכיח את אמונתו בה' עד כדי סיכון חייו באור כשדים. ה' חש להצילו מן המשרפה, ומאז הקשר ביניהם הלך והתהדק. כל חייו הוכיח אברהם את נאמנותו, את נכונותו לעשות את רצון ה' ואת דבקותו במידות הטובות שהוא ייחס לבוראו. בשורה התחתונה, אברהם אהב את הקב"ה, ויותר מזה הוא האמין שהקב"ה אוהב אותו כאהבת אב לבנו - וסמך עליו שיבוא לעזרתו בזמן צרה, כאשר הוא יידרש להציל את בנו.
בהתחשב בכל זאת, מדהימה דרישתו של הקב"ה שאברהם יקריב את בנו ויעלהו לעולה. מדהימה עוד יותר המסקנה של הקב"ה אחרי הצלחתו של אברהם במשימה הקשה מכל: "עתה ידעתי כי-ירא אלֹקים אתה". האמנם עד כה לא ידע זאת הקב"ה?
הבה נתבונן בניסיונותיו של אברהם כדי להבין את הקשר בינו להקב"ה. ב"לך לך" אברהם הפגין את נכונותו לעשות את דבר ה', ומנגד סמך על ה' להגן עליו בפני האוכלוסיה המקומית שישבה בארץ. כמעט מיד לאחר מכן פרץ רעב בארץ, ואברהם החליט על דעת עצמו לרדת מצרימה. החלטה זו גררה אחריה החלטה קשה נוספת - לבקש מאשתו שתשקר למצרים כדי להציל את אברהם, ובכך אילץ אברהם את הקב"ה להתערב בנעשה בארמונו של פרעה כדי להציל את שרה מציפורניו של פרעה. אברהם סמך על הנס, על אביו שבשמים שיצילו. הקשר ביניהם אופיין בקשר של אהבה הדדית. דוגמה נוספת: במלחמה נגד ארבעת המלכים שוב החליט אברהם לעשות מעשה נועז על דעת עצמו כדי להציל את אחיינו לוט. כאשר הוא רדף בעזרת 318 חניכים את צבאותיהם של ארבעת המלכים, הוא חייב היה לדעת שללא סיוע ניסי של הקב"ה, לא יהיה לו שמץ של סיכוי לשוב לביתו בשלום. אברהם סמך על הנס, על עזרתו של הקב"ה כאב המסייע לבנו השרוי במצוקה.
כאשר אברהם פגש את אבימלך והצהיר בפניו כפי שעשה במצרים, ששרה היא אחותו, הוא שוב אילץ את הקב"ה לבוא לעזרתו כאב המגן על בנו. ועוד, כאשר פנה ה' לאברהם ביום השלישי למילתו, ראה אברהם את שלושת "האנשים" ניצבים עליו. רק בן שבטוח באהבתו של אביו מסוגל לנטוש את אבא ולרוץ לקראת האורחים הבאים. גם בדיון שאברהם יזם עם הקב"ה לגבי גורל סדום ועמורה, אפשר לקטלג את הרקע לדיון כמבוסס על קשרי אהבה בין אב לבנו. היה שם
כבוד, אבל נעדרה מאותה שיחה יראת ה', כפי שהיא נעדרה מכל יתר הניסיונות שאברהם נקלע אליהם ביוזמתו, ובמקביל, בהנחתו שאבא-אלוקים לא יניח לו ליפול.
ולכן ניסה ה' את אברהם בעקידה כדי להוכיח לו שאברהם לא רק אוהב את ה', וסומך על אהבתו של ה' - אלא גם שהוא ירא את ה' יראה טוטאלית הגוברת אפילו על אהבתו לבנו יחידו שלו, יצחק. זה היה המבחן האולטימטיבי של אברהם ולמעשה המפגש האחרון בינו לבין בוראו. אחרי שאברהם הצליח בניסיונו האחרון וזכה בברכתו של הקב"ה, הוא השלים למעשה את משימותיו העיקריות, כך שמאותו מעמד, בהיותו בן 137 ועד למותו בגיל 175, לא דיבר עמו הקב"ה שוב. כי בעקידה אברהם השלים ואִיזֵן את קשריו עם הקב"ה מקשר של אהבה לקשר של אהבה-יראה - הקשר שדורש ה' מכל בניו-נתיניו. רוב בני האנוש מתחילים את מסעם הרוחני מיראת ה' לאהבת ה'. ברם, אברהם, בהיותו אברהם, פסח בראשית דרכו על היראה, ולכן נאלץ גם הוא לתקן ולהשלים את קשריו עם ה' בהוספת יראה: "עתה ידעתי כי-ירא אלוקים אתה".
