בחוק האזרחות המקורי שנרשם בספר החוקים ב-8 באפריל 1952, נאמר כי המתאזרח יגיד: "אני מצהיר שאהיה אזרח נאמן למדינת ישראל". סעיף 11 (א-3) קובע: "יעשה מעשה שיש בו משום הפרת אמונים למדינת ישראל, יכול בית משפט מחוזי, על-פי בקשת שר הפנים, לבטל התאזרחותו". חוק האזרחות היה מאז ומעולם גם חוק של "הצהרת נאמנות". התוספת להצהרה "כמדינה יהודית ודמוקרטית" טבעית ועולה בקנה אחד עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שקבע את מדינת ישראל כ"יהודית ודמוקרטית". משפטנים בכירים יודעים לספר כי התוספת הזו משנת 1992, יהודית ודמוקרטית, נולדה בעצם מהצורך והרצון להפליל את מאיר כהנא ותנועת כך. למעשה, אלה המתנגדים לתוספת העכשווית אינם מתנגדים ל"יהודית" אלא ל"דמוקרטית". הם אינם מסוגלים לסבול שרוב גדול של הציבור רוצה להדק את זהותה של המדינה המאוימת בעיקר על-ידי התקפות אידיאולוגיות פוליטיות; הציבור רוצה לסתום את הפרצות שנוצרו משך השנים בזהותה החוקתית של המדינה בעקבות פסיקות של בג"צ ובעיקר בגלל השינוי הרדיקלי בהתנהגות ערביי ישראל והשמאל הישראלי, ובעקבות כניסתו של הסוס הטרויאני האש"פי אל השטח שמערבה לירדן. כבר ב-1952, אבותיהם של אותם גורמי שמאל בישראל הפגינו וקיימו עצרות נגד "חוק האזרחות הגזעני". יש גם בודדים שלחמו אז נגד החוק ושרדו כדי להילחם בו גם היום, תחת אותן סיסמאות. הבולט שבהם הוא אורי אבנרי. אז הייתה זו קואליציה פוליטית שניתן היה לזהות אותה ביתר קלות בגלל השיוך המפלגתי: רוב הנאבקים ב"בחוק הגזעני" של 52' היו אנשי מפ"ם, מק"י, ולידם הכנענים כמו בועז עברון, עוזי אורנן ועמוס קינן. והיו גם לוויינים שנמנעו מלהזדהות עם גופים מפלגתיים מוצהרים. במילון של היום החלוקה ברורה: "יהודי" שווה "גזעני"; "ערבי" או "מוסלמי" שווה "דמוקרטי". וכך יושבים להם מיטב האנשים במדינה החופשית ביותר בעולם וזועקים נגדה שהיא פשיסטית, שהיא גזענית. אפשר לכנות את הברית הזאת: קואליציית המשט הטורקי; הנה, חנה מרון, יורם קניוק, יצחק הרצוג וזאב ביילסקי על אותו סיפון עם אסד וארדואן. השר הרצוג שכח כנראה מי היה שגריר ישראל באו"ם שקרע את החלטת האו"ם שקבעה כי הציונות היא גזענות. מתנגדי התיקון הקטן בחוק האזרחות מצטרפים באיחור של 35 שנה לרוב הגדול באו"ם שהחליט שציונות היא גזענות.