יצחק רבין, ראש הממשלה, נרצח לפני חמש-עשרה שנה, בשל החלטתו להיות ראש ממשלה יוזם, שהאמין כי הוא מבין ויודע מה טוב לעם. רבין לא התיימר לעשות מה שרוצה העם, כי על כך ישנה מחלוקת תמידית, אבל הוא היה נחוש לעשות מה שנחוץ לעם! הוא לא התיימר להנהיג, הוא טווה את המושג "אני אוביל, אני אנווט", נזהר מלהכריז "אני אנהיג!". הצניעות המובנת אך המיותרת הזאת, "מיתגה" את יצחק רבין כסוג של של מנהיג מסוגו של שאול המלך התנ"כי. להבדיל מדוד, שלפחות על פניו היה נחוש ונטול עכבות, ובעיני כותבי ההיסטוריה מאמין קנאי היודע את רצון האל; שאול כשל משום צניעותו ורגישותו לאנושי ולרצון העם; רבין בצניעותו, חשש לכפות דעתו על מתנגדיו ולהכניע אותם, כפי שמצופה ממנהיג, ובחר להתעלם מהם ואף לזלזל בהם - דבר שחיזק את מסע ההתנגדות האגרסיבית המסיתה שנוהלה נגדו על-ידי יריביו הפוליטיים; דבר שתרם בסיכומו של תהליך להתנקשות בחייו ולעצירתו האישית, אך לא את עצירת התהליך. הטרגדיה של רבין מוצאת את ביטויה האירוני בדמותו של ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו. התבטאויותיו של נתניהו ועמדותיו ערב רציחתו של רבין שונות מאוד מעמדותיו היום, חמש-עשרה שנה יותר מאוחר. העובדה שלמרות זאת נתניהו מכהן היום כראש ממשלת ישראל, מעידה על כך שהתהליך הדמוקרטי אינו חף מחוסר צדק היסטורי, והמניע העיקרי של התהליך הזה הוא ביסודו בחירה של מי שמסתמן כפחות גרוע או כיותר מתאים בעת הבחירה. כך הפך רבין עקב רציחתו לגיבור טראגי בעל-כורחו, לסמל לדור שלם בתנועה פוליטית המרכזית, שירד מגדולתו ואיבד את השפעתו. רבין, כמו כל דור לוחמי תש"ח ומנצח ששת הימים, חש שהוא בעל-הבית כאן, המאבקים הפוליטיים הפנימיים והשאפתנות האישית, החשדנות והתחרות מבזבזים אנרגיה רבה ומכהים את כושר הקליטה והאבחון של תופעות והתפתחויות פוליטיות ושינויי מגמות שמתפתחים בציבור. רבין היה במהותו איש צבא שעבר הסבה לדיפלומטיה כשגריר בארה"ב והוצנח לפוליטיקה כדי לנטרל יריבים; הוא לא הוכן, לא הייתה לו אידיאולוגיה מגובשת והוא בא לנהל מדינה ולא בא להנהיג עם! הוא לא גובש פוליטית ולא הייתה לו משנה סדורה לפעול על פיה, וזה היה בעוכריו (התגלמות של שאול, המלך הראשון, לפחות בכהונה הראשונה). מה שעוד היה בעוכריו, מסתבר היום, עם כל הביישנות החיננית שלו ואהבתו למשקה, זה האגו הנפוח מדי. התנהלותו סבבה וסבלה מהאגו הזה, ומאבקיו נגד שמעון פרס ואחרים גרמו נזק גדול מאוד למפלגתו ולשמאל הישראלי ולא הטיבו עם המדינה. כשבסופו של דבר נגרר לתהליך אוסלו, הבין שעליו לשתף פעולה עם פרס והחליט "להוביל" את התהליך; הוא לקח על עצמו, כדרכו, את מלוא האחריות ומשך אליו אישית את כל האש. הוא התגלה במלוא עליבותו כפוליטיקאי, התנגש חזיתית עם יריביו, זלזל בהם בפומבי, וחזר להיות "מפקד פלמ"ח" הבז למתנגדיו, ונוהג בהם כעלובים שאינם ראויים לתשומת לבו. גם כשצדק, ועמדותיו ואמירותיו הנוכחיות של נתניהו הן ההוכחה לכך שאכן צדק, לא היו לו התבונה או הצניעות להיעזר בשמעון פרס, בתבונתו וביכולותיו הפוליטיות הידועות, כדי לקרב ולתמרן את עוצמת ההתנגדות. פרס מצידו נזהר והעדיף, משיקולים אישיים ובהכירו את רבין, לשבת בצד ולהשאיר לרבין להישחק לבדו על חומת ההתנגדות. והסוף הטראגי לרבין ולתהליך השלום, שהתעקש שהובילו אישית בנחישות בלתי מתפשרת, כפי שהסוף המיטיב עם שמעון פרס ידוע אם כי טרם תם. "המורשת של רבין"? היש מורשת כזאת? מהי ההגדרה למושג מורשת? דרך לחיים איכותיים, שחיית אתה ושהורשת כדוגמה לדורות הבאים אחריך. במערכת הבחירות שלאחר מלחמת יום כיפור, יצחק רבין שאך זה חזר ארצה משיגרורו בארה"ב, סייע למפלגה בחוגי בית, שלאחד מהם הוזמנתי; פרשת האזנות הסתר של הנשיא ניקסון הייתה אז בשיאה. לשאלתי לעמדתו לגבי החוכמה המדינית במתן תמיכתו הגורפת לנשיא כזה, השיב רבין כי הוא רואה בניקסון ידיד ואינו נותן משקל להיבטים מוסריים של התנהלותו הפגומה; ניקסון ידיד שעוזר, לכן יש לתמוך בו, נקודה! מדובר בגישה מאוד פרקטית/עסקית, מורשת אין כאן וגם לא הייתה בהמשך. מורשת רבין היחידה שניתן להגדירה כמורשת, היא עובדת ראשוניות רציחתו הפוליטית של ראש ממשלה בישראל. זהו אירוע טראומתי מספיק, שגובר כשרואים את ההסתה שקדמה לו, ומתעצם כשרואים את המחנה הדתי שהוביל את ההסתה הפרועה. מעבר לעצם דחיית ההסתה ולדחיית המעשה הפסול מיסודו, הלקח הנוסף הוא שמנהיג פוליטי נבחר, שיוצא לדרך פוליטית שנויה במחלוקת, חייב לנקוט עמדה פעילה מול יריביו, או להידבר ולהתפשר איתם, או שתי הפעולות בו-זמנית. פעולות, שככל הידוע, רבין נמנע מלעשותן. אין מורשת ייחודית אחרת שונה משמעותית מהמורשת שהייתה כבר למפלגות השמאל היהודיות מאז ומעולם, ולא תיווצר כזאת, כל עוד יימנע שיתוף פעולה מינימלי מצד הנהגת הפלשתינים. רבין יתקבע בהיסטוריה החדשה כ"מוביל ומנווט" שלא זכה להתקרב ליעד, כי חייו נקטעו בידי בן עוולה דתי, כגיבור בעל-כורחו.