מישהו יכול להסביר מדוע הכרה פלשתינית במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי היא טאבו שאסור לישראלים לדרוש ממנהיגי הפלשתינים לעבור עליו? יש לכך הסבר. אבל הנסיגה של חלקים מהמפה הפוליטית בישראל מהדרישה הזאת היא מעניינת. בתחילת שנות ה-70 אמר מתי פלד, לימים שותפו של
אורי אבנרי, בדיון על אש"ף ושלום עם הפלשתינים, ש"כל זמן שאיננו מתקבלים כפי שאנחנו, כמדינה עצמאית של יהודים, הרי מי שאיננו מקבל עניין זה אין לנו ויכוח איתו. יש לנו איתו מלחמה".
מתי פלד עבר תהליך של השתעבדות מנטלית ופוליטית לאש"ף. תהליך דומה, אם כי איטי יותר, עבר השמאל כולו בתוך עשרים-שלושים שנה. ב-1 בינואר 77' פרסם פלד במסיבת עיתונאים מסמך שחתם עליו עם עיסאם סרטאווי, שהשתמעה ממנו הכרה של אש"ף במדינת ישראל כמדינה ציונית - קרי "יהודית ודמוקרטית" במונחי המאה ה-21. מיד לאחר הפרסום יצאה הכחשה גורפת של אש"ף: "אש"ף לעולם לא יכרות שלום עם הישות הציונית". כששמע פלד את ההכחשה האש"פית שבאה מביירות, הוא הרכין ראש: "דווח כי אני הבאתי מפריז מסמך חתום על-ידי חבר אש"ף ובו הכרה במדינת ישראל הציונית שבירתה ירושלים. ידיעה זו הוכחשה על-ידי דובר בביירות ואני מצטרף להכחשה זו".
בסוף שנות ה-80 הבהיר עוד נציג בכיר מהפריפריה האידיאולוגית הזאת, חיים הנגבי, כי לא ייתכן שלום עם מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, כלומר ציונית. זה היה במאמר בשבועון 'כותרת ראשית', וציבור השמאל שקרא זאת הזדעזע. היום השמאל כולו - מהבן של חיים הרצוג ועד
דב חנין, חנה מרון ואורי אבנרי, מסתדר בפורמציה מלחמתית לפקודת השמאל-ימין של הרס"רים מרמאללה. זה עלוב, עצוב ומקומם. כולם מוכנים לקבל שאסור להציב תנאי כזה לפלשתינים - שיכירו במדינה יהודית. מי שמציע זאת - מטרתו להכשיל את המשא-ומתן!
אבל החזרה של ראש הממשלה על ההתניה של הכרה פלשתינית במדינה יהודית - ולא משנה שזה נעשה כספח לסיפור ההקפאה - היא הדבר הנכון; להזכיר לציבור ולעולם, אם יש מי שמקשיב, מהם תנאי השלום של הפלשתינים.
הפלשתינים מוכנים לחתום על הסדר קבע לשלום, בתנאי שיוכלו להמשיך במלחמה לחיסולה של מדינת ישראל. זו פחות או יותר השורה התחתונה. הם עומדים על כמה עקרונות שאינם ניתנים למשא-ומתן: אי הכרה במדינה יהודית; זכותם להמשך המאבק המזוין; ירושלים; קווי 67'; וכמובן זכות השיבה. כל הסעיפים האלה, שהם אינם מתפשרים עליהם ושהשמאל הישראלי כבר קיבלם, הם מתכון להמשך המלחמה המדינית נגד מדינת ישראל. המלחמה היא בכל האמצעים. כשמתאים - אז טרור. אבל אם יש תנופה תעמולתית פוליטית, זו דרך רצויה. כשהדה-לגיטימציה וההסתה מגיעות לשיאים חדשים, צריך לממש את רווחי המאבק הפוליטי אידיאולוגי בצורה של רצח המוני של יהודים - כדי להדגיש את היותם חסרי מעמד וחסרי זכויות כקולקטיב, כנחותים למוסלמים.
וזו הנקודה העיקרית. העמדה הפלשתינית הנתמכת היום על-ידי השמאל הישראלי והאו"ם נגד הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית היא הגזענות בהתגלמותה. הזכות הזאת, הזכות המדינית הבסיסית המוקנית לכל העמים, נשללת מהעם היהודי. זו האפליה האמיתית, העמוקה, הבסיסית. ולא צריך להוסיף לזה את מעמד היהודים בחברה המוסלמית. הפלשתינים מוכנים להקנות ליהודים בארץ ישראל סטטוס של קולקטיב אוטונומי, בעל ריבונות מופחתת, משולל זכות הגנה עצמית, בדרך לחיים כמיעוט. וסביר גם שלא יפעלו להשמדה פיזית, אלא יסתפקו רק במעשי טבח בתדירות מתקבלת על הדעת - כך שגם ענת גוב ועדנה מזי"א תהיינה מרוצות ותוכלנה להוקיע, יחד עם
עקיבא אלדר, את יצר הנקמה של עין תחת עין המפעם בישראלים. כולם יודעים מיהם "הישראלים". היהודים, כמובן. זה בערך השלום, מלווה במשאים ומתנים על חזרת צאצאי הפליטים, שאבו-מאזן וסאיב עריקאת מוכנים לו.
ובאין שלום כזה, השניים תובעים את הזכות להתקיים ברשות הפלשתינית בזכות הנוכחות הישראלית - גם כדי שלא יעיפו אותם מהקומה העשרים של איזה בית משרדים, וגם כדי שיוכלו להוקיע את הכיבוש הישראלי, ואת מדינת ישראל הגזענית והפשיסטית.
