את ההקפאה הראשונה כפה אובמה על נתניהו כ"מחווה חד-פעמית" במטרה לפתות את אבו-מאזן להסכים למו"מ ישיר. לעומת זאת, להקפאה השנייה, עליה נושא ונותן נתניהו בימים אלה, תכלית שונה לחלוטין: ליצור מעין "מעיל-כפייה" שיסחט מישראל הסכמה על גבולות המדינה הפלשתינית בתוך תא-זמן קצוב. המציאו מנגנון מתוחכם ואכזרי של לינקג', בין ההקפאה לקביעת הגבולות, שעיקרו קיפאון ומוות איטי של כל החיים היהודיים מעבר לקו הירוק, כל עוד לא יבשיל המו"מ מפה מוסכמת של גבולות המדינה הפלשתינית - את מפת החלוקה של א"י. רק לאחר מכן תבוטל ההקפאה ביישובי השוליים, שלפי מפת החלוקה יישארו בידי ישראל (3%-6%). ואשר ליתר היישובים - שם לא תהיה עוד הקפאה, כי הם יימחקו. לפי התכנון הערבו-אמריקני, ככל שהיהודים יגררו רגליים במו"מ על הגבולות, כך הם בעצמם יאריכו את ההקפאה, ונתניהו ייאלץ לעשות את הצעד הגורלי של ויתור על כמעט כל יהודה ושומרון ומחצית ירושלים, ולו כדי לשחרר את שארית הפליטה, את "הגושים", מעניבת החנק של ההקפאה. אריאל שרון בגלגולו הקודם המשיל עלינו את המשל המחריד של "הקוראלס", מכלאת בקר בעלת כניסה רחבה שהולכת ונעשית צרה לקראת היציאה היחידה: פתח בית המטבחיים. אבו-מאזן, בראיון לערוץ הראשון, דרש במפגיע: המו"מ חייב להתחיל - מן הגבולות! נתניהו לא דחה עקרונית כל הקפאה נוספת. הוא מתמקח על התמורה. לכאורה, מה ה'ביג דיל'? "כולה" - חודשיים נוספים! אלא, שלא בהארכה גרידא מדובר. המשחק שאובמה כופה על נתניהו הוא "על כל הקופה", מפני שהסכמה על הגבול תוצאתה המיידית היא חזרה לשולי הקו הירוק. עד כמה נתניהו כבר שם, ניתן ללמוד מפרפוריו הנואשים להציל משהו מבקעת הירדן. את יישובי הבקעה מחק מזמן, והוא מנסה כעת להיצמד לנוכחות צבאית בלבד, ואף זאת בגמגום. דוברו מרק רגב (הארץ, 13.10.10) התבטא שגם כאן - ישראל מוכנה בתנאים מסוימים "להיות גמישה". לסיכום: אין זאת הקפאה אלא הקצאה, הקצאת מולדתנו ובירתנו לאויב.