"שומרי הכרמים" או "גונבי הענבים"

חכם זקן (שעדיין חי בינינו אבל שמו רשום במערכת) אמר לי לא מזמן, שאם אתה רוצה ליהנות מאספקה שוטפת של ענבים, צימוקים או יין, עדיף לך להיות שועל גנב ערמומי ופיקח ולא טמבּאָל שעובד באבטחה. בכניסה לחניון. עכשיו, א/נשים מרגישים, מריחים ונושמים את הזוהמה שמגיעה להם עד לשפתיים וקצת מתחת לאף, מדוע הם לא מגיבים?! הם כן מגיבים, הם עולים על אבן, מטפסים על סולם או מרזב מזדמן – העיקר להמשיך לשרוד, העיקר להמשיך ולשתות מן היין גם אם הוא חמצמץ. הרי לא ייתכן, שא/נשים יעבדו כמעט שנתיים על סרט, יתלו בו תקוות ואחר-כך יסכימו ללא הוצאת הגה מפיהם שהוא יירמס על-ידי חילול התקנון של פרס האקדמיה, למשל. והנה זה קרה, לא הבמאי, לא המפיק, לא העורכת, לא הצלם – איש/ה לא פצה הגה עת רק ארבעה סרטים עלילתיים התחרו השנה על הפרס הגדול בתחרות האקדמיה. למה הם שתקו?! הם פחדו להינזק. איך הם יכולים להינזק יותר ממה שהם כבר ניזוקו?! ולמה שתקו גם כל האחרים, גם אלה שהיו מועמדים לפרסים ולפרס הגדול עצמו?! – גם הם חשבו שהם יינזקו. איזה נזק יותר גדול יכול היה לבוא עליהם?! – הרי גם עם 12 מועמדויות + שתיקה רועמת של הבמאי והמפיק, ביחד ולחוד – הם קיבלו אפס פרסים (ואפס בהתנהגות!). והכי מוזרים, הם אלה שמבקשים להוריד אותם מרשימת התפוצה. הם ממש מצחיקים – ובגדול. המציאות הקיימת כל-כך מוצאת חן בעיניהם שהתיאור שלה, הפירוט של מרכיביה, הוא לצנינים בעיניהם. הם אוהבים את המצב הקיים – וכל מה שכתבתי עד כה רק מעצבן ומפריע את שלוותם הסטואית. אני במקומם הייתי מתבייש ושמותיהם ממש לא מפתיעים את מי שמבין דבר או חצי דבר בהתנהלות הקלוקלת של העניינים. ואני אופטימי. ולמה אני אופטימי?! – אני אופטימי בגלל שאני בטוח שמה שבנוי על שקר, רמייה ומראית עין - יקרוס בקרוב מאוד כמו מגדל קלפים. חכו ותראו – למרות הריחות הקשים, כדאי לחכות עוד מעט קט על-מנת לזכות ולצפות בסצנות הסיום הממשמשות ובאות. אינשאללה בקרוב.