ידיעה שולית למדי מבחינת מקומה תפסה את עיני: שר החוץ ליברמן ומשרדו נערכים למצב שבו הפלשתינים יכריזו על מדינה באופן חד-צדדי והעולם יכיר בה. על זה נאמר, מוטב מאוחר מאשר אף פעם, בתקווה שבאמת לא איחרנו את הרכבת. מוזר מאוד שרק עתה הגיעו הקברניטים והאנליסטים של משרד החוץ, אולי של משרדים אחרים, למסקנה שישנה אפשרות שישראל תופתע על-ידי הפלשתינים. הרי הרעיון הזה עלה לאוויר לפני תקופה ארוכה ואז הוא נתפס כהזיה של אלה אשר טענו כך. מתברר שמה שהזוי הוא שמשרד החוץ והגורמים המדיניים האחרים לא התעוררו עד היום.
נוהג קבוע ורב משמעות בקרב הקברניטים והאחראים לביטחון הלאומי של המדינה הוא לשחק במשחקי סימולציות כדי לנסות ולהבין, לכל הפחות, מהן המגמות המסתמנות. איך יתכן שרק עתה נזכרים להיערך למצב מסוכן ביותר למדינת ישראל כשהפלשתינים יודעים בבירור שבקשתם מאומות העולם להכיר בהם כמדינה בגבולות 67' תיענה?
ננסה לשחק משחק סימולציה פשוט בהנחה שהפלשתינים אכן יוכרו כישות מדינית ויזכו למדינה בגבולות 67'. הפלשתינים זוכים כיום לתמיכה הולכת וגדלה בקרב אומות העולם, כולל בארה"ב. הם נתפסים כחלשים, מדוכאים, מורעבים וכד', הגם שהמציאות שונה. הפלשתינים מצליחים, בצורה ראויה לקנאה, להביך את ישראל בכל זירה אפשרית ולזכות בתמיכת העולם. הפלשתינים הצליחו לגרום לבידודה המדיני של ישראל הגורם נזקים בלתי הפיכים שעוד יוזכרו בהמשך.
תמיכת מדינות ערב ומדינות המפרץ בפלשתינים תהיה גורפת, לאו-דווקא משום האהבה הגדולה כלפי הפלשתינים אלא משום האינטרסים שלהן. לא בכדי סעודיה יצאה באותה יוזמה מפורסמת שנדחתה על-ידי ישראל ומזרימה כסף רב לפלשתינים. גם מדינות אחרות כמו מצרים וירדן נאבקות על זכות הפלשתינים למדינה משלהם ובלבד שהן, היינו מצרים וירדן לא יסתבכו בערעור המשטר. בכל מדינה ערבית שיש בה פליטים פלשתינים אין כל כוונה להפוך אותם לאזרחים, לכן מחזיקים אותם במחנות שבהם התנאים קשים ביותר.
לא יהיה זה מופרז לקבוע שאותן המדינות מקוות שבבוא העת, לכשתקום המדינה הפלשתינית, הפליטים ייעלמו מן הנוף שלהן. אותן מדינות ערב לוחצות על ארה"ב ואירופה לאלץ את ישראל לוויתורים ושסוף כול סוף תקום המדינה הפלשתינית. וישנה עוד סיבה אחת מרכזית ללחץ הערבי: מדינות ערב, בראשן סעודיה, חוששות מאירן ההולכת ומתחזקת. החששן אינו מופרך: כוונותיה ותוכניותיה הזדוניות של אירן אינן מצטמצמות רק לגבי ישראל. אירן מחפשת כל דרך להפוך למעצמה אזורית שתשלוט ותשליט את האידיאולוגיה שלה בכול האזור.
ועתה, לקשר הבלתי נמנע: גם ארה"ב של אובמה מאמינה שהדרך למנוע מאירן את מימוש תוכניותיה עוברת דרך פתרון הסכסוך הישראלי - פלשתיני. לא בכדי בחודשים האחרונים הלחץ האמריקני הלך וגבר. נכון להיום, למרות הצהרות ראשי הממשל בישראל, היחסים עם ארה"ב מעורערים.
על-פי כל התחזיות, טורקיה הולכת ונבנית כמעצמה אזורית, בד-בבד עם הקצנתה הדתית-מדינית כלפי ישראל. גם טורקיה מבקשת להפוך למעצמה אזורית והאמתלה שלה כדי להוכיח את נאמנותה למוסלמים, היא התמיכה בפלשתינים. ישראל, לדאבון כולם, לא הבינה את המהלך, לכן היחסים כיום מעורערים, בלשון המעטה. למרבה הפלא, האינטרסים של ארה"ב ושל טורקיה זהים בכל הקשור לאירן, וממילא שונים מאלה של ישראל. אי לכך, לא מן הנמנע שפניה פלשתינית לאומות העולם להכיר בה כמדינה תיענה בחיוב וברוב גדול. ומה תעשה ישראל במצב חדש זה?
בפני ישראל מספר אפשרויות לתגובה. ראשית, התגובה יכולה להיות השלמה עם ההכרזה על הקמת המדינה הפלשתינית מבלי להיענות לדרישה להחזיר את כל השטחים שנותרו בידיה מאז 67', כולל מזרח ירושלים. לכל ברור מה תהיה תגובת העולם. לא בכדי פורסם לפני תקופה קצרה שמשרד החוץ מנסה להכין תוכנית שתקדם את פני החלופה שהוזכרה לעיל, היינו השארת גושי ההתיישבות הגדולים בידי ישראל ומזרח ירושלים. ממשלת ישראל מסוגלת להעביר, מבחינה פוליטית, החלטה כזו כי בכנסת ימצא הרוב הדרוש. זהו הקונסנסוס הקיים כיום והוא יציב למדי.
אלא שלחלופה זו יש משמעות ביטחונית: הפלשתינים עלולים לפתוח ב"מלחמת עצמאות" משלהם להחזרת "בירתם" מזרח ירושלים וכמובן וסילוקם של היהודים משאר השטח. למלחמה מסוג זה גם הפלשתינים בעזה יצטרפו, ככל הנראה בשמחה גדולה. התגובה הצבאית הישראלית עלולה/עשויה להיות קשה מאוד אך יחסר לה העוגן המדיני הבינלאומי. מדינות העולם לא ישבו בשקט למהלך ישראלי המסוגל לשים קץ למדינה הפלשתינית.
החלופה השנייה היא סיפוח כל יהודה ושומרון לישראל. נדמה שאפילו שר החוץ אינו סבור שזהו פתרון רצוי, לפני שבכלל דנים האם הוא מציאותי. החסרונות כה רבים, הסכנות כה גדולות, עד כדי שלא יתאפשר הסיפוח הכולל. ונניח שכן, שוב חוזרים אל אותה המלחמה שבה, לפלשתינים יהיה יתרון עצום.
מה שנותר הוא המו"מ בין הצדדים. הפרדוקס האסטרטגי הוא שדווקא החלופה הטובה ביותר לשני הצדדים אינה אפשרית. הפלשתינים לא יוותרו על השטח של מזרח ירושלים ולא על זכות השיבה, ודאי לא במצב שבו החמאס שולט על עזה ומאיים על הרשות הפלשתינית. גם ישראל הרשמית אינה מוכנה לפשרה בירושלים או על ירושלים וזכות השיבה. גם אם כן, פוליטית אין כיום רוב למהלך מסוג זה.
מבחינתה של ישראל היה שווה מאוד להעמיד את הפלשתינים במבחן המעשה ולהתחיל לדון עמם, כבר עתה, על גבולות המדינה הפלשתינית, כי על-פי הגבולות יקבעו גם הסידורים הביטחוניים. יש לישראל מלוא הזכות לדרוש הכרה בה כמדינה יהודית אך בסדר העדיפויות אין זה הנושא העיקרי. קצרה היריעה כדי להסביר מדוע, אך דומה שכל אחד מבין זאת.
הצרה הצרורה היא שממשלת ישראל ונושאי התפקידים העיקריים בה נלחמים בינתיים על כיסאותיהם ויוקרתם, סוג של הישרדות שאינו מכבד אף אחד.
