שרה נתניהו, הצילי את גלעד שליט!

גברת נתניהו, אני לא פונה אלייך כאל "שרה", כי אנחנו לא מכירות באופן אישי, אבל בכל זאת אני רוצה לספר לך על הביקור האחרון שלי בירושלים. הייתי במקומות ונופים שאני מאוד אוהבת, הסתובבתי בסמטאות וברחובות היפים והמיוחדים של העיר, ועצרתי באוהל המחאה של משפחת שליט, מול מעון ראש הממשלה, וליבי נשבר. את רואה אותם שם מדי יום ואין לי ספק שלבך, כמו כל עם ישראל, יוצא אליהם. אולם לא רק אל לבך אני פונה, אלא דווקא ובעיקר אל קולך. התערבותך הפומבית האמיצה למען ילדי העובדים הזרים הייתה חשובה, זכתה להד ציבורי רחב והתקבלה באהדה רבה. הפעם אני מבקשת, כאזרחית במדינה הזו, את התערבותך למען ילד אחד שמחיר שחרורו מונח על השולחן ונתון להחלטתו של בעלך - ראש הממשלה. התערבותך למען גלעד תהיה משמעותית במיוחד. במעשה זה תקבעי את עצמך כמי שעמדה איתן לא רק כאשת ראש הממשלה, אלא גם כאימא לחייל שמביטה לאביבה שליט בעיניים ואומרת: בנך חשוב כבני. זוהי זעקתן המשותפת של כל האימהות החרדות לשלום בניהן ובנותיהן. התייצבי בראש המאבק! גברת נתניהו, צר לי על הדוגמה הכואבת, אולם תסכימי איתי שאילו היו מתקבלות היום ידיעות מהימנות שהנווט השבוי רון ארד נמצא עדיין בחיים, וארגון טרור כזה או אחר היה דורש תמורת השבתו אלינו את אותו המחיר שהחמאס דורש עבור השבת גלעד שליט, את שחרורם של כ-1,000 מחבלים - היינו כולנו משלמים מחיר זה בנפש חפצה על-מנת להשיב לאחר כמעט חצי יובל את רון ארד הביתה. דבריה של תמי ארד בשבוע שעבר היו כואבים ונוקבים, אי-אפשר להישאר אדישים אליהם. היעדרותו הארוכה של ארד והחמצת שחרורו צרובים עמוק בתודעה הלאומית של כולנו. נשבענו לא להפקיר חיילים בשטח, והנה חייל שהלך ונעלם. האם אנו מחכים גם להיעלמו של גלעד שליט? האם רק בעוד עשר שנים, אם גלעד יהיה עדיין בחיים, נסכים לשלם המחיר שהיום איננו מוכנים? האם נוכל לומר בראי ההיסטוריה שעשינו כל מה שיכולנו כדי להחזיר אותו הביתה לפני שיהיה מאוחר מדי? את יודעת, כמו כל אזרח, שהזמן להכרעות הגיע ואני קוראת לך להתייצב בראש המאבק. המחיר לא קל, אבל גלעד חי וזה מה שחשוב. המרחק בינו ובין חייו הקודמים הולך וגדל. אלפי חיילים הקריבו את חייהם בשם העיקרון שמלווה אותנו כעם - לא להשאיר חיילים בשטח ולא להפקירם. בן דודי, סגן ישראל ארזי ז"ל, לוחם בסיירת הצנחנים, נפצע קשה במהלך מבצע כראמה. הוא סירב להתפנות בטרם יפונו חבריו הלוחמים הפצועים ושילם על כך בחייו. בן 20 היה במותו. זו אחוות הלוחמים של צה"ל. זה האתוס עליו התחנכנו וזו ההבטחה שמקבל כל חייל בצאתו לקרב. הבטחה לא כתובה, לא מוגדת, אבל ערכית. עכשיו עלינו לקיים את ההבטחה לגלעד. זהו צו השעה. זוהי חובתנו המוסרית. זו זכות בשבילך לשאת את הדגל ולהשיבו הביתה, כי עוד לא ניתן כל מה שהובטח לנו מזמן.