כשלמדתי בבי"ס יסודי, ממלכתי-דתי בחיפה, היה לנו מחנך מיוחד: הוא הביא לנו מוזיקה וסיפורים מהעולם הגדול והוא היה ממש "קול" כזה, בהשוואה למורים הדתיים האחרים. אך הוא גם היה ממזמז תלמידים ומכניס ידו מבעד למכנסיהם הקצרים ומעבר לציציותיהם המשתלשלות. כולם ידעו את זה ושתקו. אני זוכר שקראנו לו החלבן ולחברנו, דני, שהיה מועדף על המורה - קראנו פרה.
אז טוב שיש "תקנה" ופרשת מוטי אלון על-מנת לעורר את הבעיה העיקרית בחינוך הדתי: האובססיה בנושאי מין.
"אין אפוטרופוס לעריות", נאמר בגמרא ובמשך מאות בשנים גזרו עוד ועוד תקנות והרחקות בנושא המיני, כמו: קול באישה ערווה, איסור ייחוד ועוד ועוד. ברם, אולי ההתעסקות יתר בצניעות (על סיירת צניעות שמעתם? לא באירן - בירושלים), באיסור שפיכת זרע לבטלה (על תיקון ותענית בגין זה שמעתם?) ועוד - משיגים את הדבר ההפוך.
הנה, התורה והתלמוד לא חוששים להתעסק בנושא המין באופן פתוח וללא כחל וסרק. ראובן, הבכור בשניים עשר שבטי יה, חילל את יצועי אביו; יהודה בא על תמר שהתחפשה לזונה ומזה יצא דוד המלך המשיח (אחד מן הקטעים שדילגנו בביה"ס במצוות הצנזורה של "הדתיקן"). יוסף התמהמה (ראו שם הטעם שלשלת) לנוכח פיתוייה של אשת פוטיפר; ודוד המלך, או... הוו... ידוע בעלילותיו המיניות, החל מחטא בת שבע ועד סוכנת הבית שחיממה אותו בזקנתו. המספר התנ"כי לא מהסס ולא חוסך מאיתנו את התיאורים הכי צהובים. גיבורי התנ"ך הם בשר ודם ולא מלאכי עליון.
המשנה במסכת כתובות (פרק ה, משנה ה) עוסקת בשאלה מהי עונתה, כלומר באיזה תדירות נדרש קיום יחסי מין כדי לקיים מצווה זו. וזו לשון המשנה: המדיר את אשתו מתשמיש המיטה - בית שמאי אומרין, שתי שבתות; בית הלל אומרין, שבת אחת. התלמידים יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות, שלושים יום; והפועלים, שבת אחת. "עונה" האמורה בתורה: הטיילים, בכל יום; הפועלים, שתיים בשבת; החמורים, אחת בשבת; הגמלים, אחת לשלושים יום; הספנים, אחת לשישה חודשים, דברי רבי אליעזר.
רבי מאיר ורבי עקיבא דנים בגמרא (נידה) בסימני התבגרות של שערות בערווה והתפתחות הדדיים. האמוראים לא מהססים לבדוק פיזית פטמות, שדיים ושערות. ועורכי התלמוד רבינא ורב אשי - לא מצנזרים זאת.
ובתלמוד, מסכת עירובין נאמר: למה תורה נמשלה לאיילת אהבים, לומר לך מה איילת אהבים רחמה צר וחביבה היא על בועלה כל שעה כשעה ראשונה - כן תלמוד תורה". ללמדנו, שאת הדבר הזה לא המציא דן בן אמוץ שהתגאה ב"צר לי המקום".
רש"י, ברצותו לתאר את מעשה המישגל אומר "כמכחול בשפופרת". הכל - חופשי, חופשי. הכי טבעי בעולם, ללא הדחקות ותסביכים. היום - הרבנות והחרדים לא היו חושבים לדבר ולכתוב על דברים כאלה. השמירה הקנאית על הצניעות ועל עיסוק במין - העבירה אותם על דעתם וכל פרשייה של משגיח בישיבה שהתעלל מינית, או חשד של שליחת נערת ליווי לרב רנטגן או בבא - רק מציפים שוב את ה"סקס-מניאקיות", שצמחה בחוגים אלה עקב דיכוי והדחקת היצר המיני.
כשהייתי בבני עקיבא, הפעילות הייתה מעורבת של בנים ובנות. ההורמונים המקפצים של ימי נעורינו לא הפריעו לאמונה שלנו ולתפילות שהתפללנו. כיום, יש הפרדה גם שם ויו"ר התנועה הוא רב ולא קיבוצניק תלמיד חכם, כמו שהיה בזמנו אמנון שפירא מטירת צבי.
היום - במגזר ההולך ומתחרד"ל, הנשים עוטות שביסים ומטפחות וההפרדה החרדית בחתונות ובאוטובוסים היא בבחינת מוטציה של חומרות-על-חומרות, שזרות ליהדות. אצלנו, בניגוד לקתולים - החלק הבהמי והרוחני הולכים יחד.
המין, כפי שאמר פרופ' ישעיהו ליבוביץ, הוא עיסוקה של ההלכה כמו האוכל וכשרותו. והגמרא עצמה אומרת "כוח דהיתרא עדיף" ושוללת אינפלציה של חומרות.
ואכן מי שגדול יצרו ממנו ומי שתקף עליו יצרו - מומלץ כי ילבש שחורים וילך לעיר אחרת. לכל אחד יש מוצא וגם לאשת יפת תואר במלחמה, כפי שהתורה אומרת.
הנה כי כן, אפילו מזונה אפשר ללמוד ולא להתבייש ולספר על כך לחבר'ה. שכן התלמוד (מסכת עבודה זרה) מספר, ככה בלי להתבייש, ש"אמרו עליו על ר' אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים, והייתה נוטלת כיס דינרין בשכרה, נטל כיס דינרין והלך, ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת מעשה הפיחה. אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה" ואז ביקש - ללא הועיל - רחמים מן ההרים והגבעות, מהשמים, מהחמה ומהלבנה" ואמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא".
האם יש תקנה לציבור הדתי-ציוני? כן, אם לא יעשו מהמין כזה issue. ובתנאי שיוקיעו את המתעללים וסוטי המין מקירבם.
