מכתב מאימא לאימא

בעיה. מצד אחד - בכורי משרת בקרבי. התעקש בחמת זעם לנטוש תפקיד נוח בחיל הים, עם הזדמנויות למדוד את העוברות ושבות בטיילת הכי דרומית, לטובת אבק המדבר כמנה עיקרית בתפריט. אחיו, מספר 2 אולי בסדר הלידות, מסרב לפגר אחריו כשמדובר בגיוס של מרס הקרוב. אין מצב למשהו אחר מלבד קרבי. אחותם, עוד מעט 16, שומרת שבתות מתוך בחירה, מודיעה לנו כי אין מצב לשירות לאומי או דומיו - היא תתרום הכי קרבי שתוכל. אני יכולה לחוות דעה - אבל אצלנו הבית דמוקרטי ובחירתו של הפרט היא ערך עליון. למותר לציין כי חוג החברים הסובב מורכב ממורעלי צבא אמיתיים, שיקיזו את הדם למען ארצם. מה שפעם קראו "מלח הארץ". מן הצד השני, הגוזלים שבבית עדיין חפים מכל דעה: אחיהם בן ה-11, והצעירה ביותר - כולה שנה מתחת לגילו של מאג'ד פארח, הילד הפלסטיני בעזה שאולץ, ב"עופרת יצוקה", לפתוח תיקים חשודים על-ידי המורעלים של גבעתי! בארה"ב קראו למהפך בתפישת העולם המגלומנית שלהם - וייטנאם. לא חלילה שהדמוקרטיה הכי נאורה בעולם זכרה שהיה מהפך שכזה, לאחר ארבעה עשורים. אני מניחה שהייתי יותר סובלנית כלפי "הדוד סם" ממרומי הכרמל, במלחמת המפרץ הראשונה, כשהטילים נחתו אל מול עינינו המבועתות במימי מפרץ חיפה (פחות או יותר), והבכור, שאך נולד, בחיקי. אמריקה המשיכה, בדרכה המעצבנת, להיות עמוד התווך במזרח התיכון, מתוך מעמדה כמעצמה דמוקרטית, ועזבו נא זוטות חוקתיות כגון הוצאה להורג או התעללות באזרחים. מספיק לילה מוטרף אחד שיעבור על כבוד נשיאם, כדי שאנחנו ניוותר לעצמנו. בשנותיי הנוטות שמאלה, למרבה העצבים, נהגתי לטעון שלשני הצדדים בסכסוך יש אימהות. ככל שהסכסוך התקדם למעמד מלחמתי, התכווצו בני מעיי למראה אימהות ההתלהמות משני הצדדים. מחד גיסא ניצבות אימהות פלסטיניות שמייעדות את פרי בטנן למות השאהיד. מנגד ניצבות אימהות "מתנחליות", עם טפן הרך מבועת-המבט בחיקן אל מול מצלמות הטלוויזיה, נאבקות/משליכות אבנים/מנאצות חיילים וערבים כאחד - ועוד בשם אמונתי היהודית! זה לא החיילים של גבעתי אשר צריכים לתת את הדין. זה בראש ובראשונה אנחנו, האימהות. בידי מי אני מפקידה את היקר לי מכל בהגיעו לגיל הבגרות הצבאי? לאיזו מטרה, בדיוק, מתועלת כל המוטיבציה של ילדיי לשרת את ארצם, את מולדתם? את ארצם - כן. את אנשי השלטון והשררה - לא! ואיך הגיעו ילדינו למצב שבו הם צריכים לעמוד מול התלבטות לגבי "נוהל שכן" על ילד בן תשע? במלחמת לבנון "ארבע אימהות" גרמו למהפך. במצב של היום, הייתי מעזה לחשוב שמספיק שתי אימהות אשר יכולות לצאת חוצץ: אימא של מאג'ד פארח, נניח, אם פחות תירתעי מאיומי השבאב ויותר תאזרי כוח מהנשים המשכילות של עמך. אולי, אם תהיי טיפה יותר אמיצה, תצרחי אל מול העולם שסורה בקוראן לא תעמיד ילדים כחומת מגן, ולא משנה מול מי. ואביבה שליט - עם מעקף לתקווה שישועת בנה תגיע דרך העמדה מול בית ראש הממשלה (אגב, מה עמדתה של אשת הראש בעניין, כאימא? כפסיכולוגית? מן הסתם זו התעלמות מנומסת...). רק שערו בנפשכם ששתי נשים אלו יתחילו להתלחש ביניהן! ומה אם תצטרפנה אימהותיהן של חיילי גבעתי, תהא עמדתן הפוליטית אשר תהיה, לאחר המצרר הציבורי שספגו בניהן... ונניח שמשום מקום תגענה אימהות מתלבטות "רק לשמוע/להשמיע/להתעודד/לעודד"... בעד שום הון שבעולם לא הייתי מוכנה לשים את בעלי במקומו של ביבי בזמן שכזה. מצד שני, גם היום שרהל'ה היא לא כוס התה שלי. ומה איתכן?