במהלך הטקס לזכרו של
יצחק רבין עלתה לבמה חיילת והחלה לשיר.
בתגובה, קמה קבוצת צוערים חובשי כיפות ויצאה מהאולם. מפקדם של הצוערים פקד עליהם לחזור, חלקם שבו וחלקם סירבו פקודה, נשפטו ונכלאו. דובר צה"ל ציין בתגובה לאירוע, כי שירת החיילת "פגעה ברגשותיהם של מספר צוערים מטעמי צניעות דתית". כמו-כן, גם כל הטוענים לביטול עונשם של הצוערים מהמגזר הפוליטי והדתי מבססים את טיעונם על רגשותיהם הפגועים של הנ"ל.
אינני נמנה על פוסקי ההלכה וקטונתי מלהביע דעה על האופן שיש לנהוג בהישמע שירת נשים, גם כך הנושא שנוי במחלוקת בקרב המומחים לדבר. יש הקושרים את האיסור לזמן קריאת שמע, יש המחמירים ומורים על איסור גורף, יש האוסרים להאזין לשירה של מבצעת בודדת אך אינם אוסרים על האזנה למקהלה, ויש המתירים כל זמן שאין לשומע בהקשר למבצעת מחשבות זימה רחמנא לצלן.
הבעיה העיקרית איננה בתחום האיסורים וההיתרים, אלא בתחום המוסרי-ערכי שאינו נופל בחשיבותו מפסיקות ההלכה, והוא התחום שבין האדם לחברו. כולם עוסקים ברגשותיהם של הצוערים, אך מה עם רגשותיה של החיילת? במה עדיפים הרגשות של קצינינו לעתיד מאלו של החיילות, חברותיהן לשירות ופיקודיהן לעתיד? האם המושג קצין וג'נטלמן אינו מוכר בבה"ד-1? בחיילת מותר לפגוע ולהלבין את פניה ברבים על-חשבון הרגשות של צוערים חובשי כיפה? כתוב בפרקי אבות: "המלבין פני חברו ברבים... אין לו חלק בעולם הבא". למה התכוונו החז"ל במושג "חברו" - לחבר זכר בלבד ולא לחברתו? ומאחר שאני נותן קרדיט לא מועט למעצבי ומתחזקי הדת היהודית, שהמוסר והצדק הם נר לרגליהם, פניתי בשאילתא בנושא לרב המכובד בנימין במברגר, עורך מדור באתר ה'ישיבה' של ערוץ 7, אורים ותומים בתחום ההלכה שביאוריו ופירושיו מאירים פינות אפלות במצוות ההלכה ודרכיה הנפתלות. תשובתו של הרב החזירה את הסומק ללחיי:
"דין הלבנת פנים (לבייש)", עונה לי הרב בכתב,
"הוא מצוות לא תעשה [רמב"ם לא תעשה, שג. ספר החינוך רמ. סמ"ג לאוין]. הרמב"ם כותב: שלא נבייש קצתינו את קצתינו וזה כולל גם לבייש אישה. בסמ"ג יש גרסה המשנה את המשפט הידוע וגורסת: המלבין פני אדם אין לו חלק לעולם הבא". "רואים", מוסיף הרב,
"שאין חילוק בין לבייש גבר או אישה" [אישה, כידוע, עונה להגדרה "אדם" – א.נ.]. ועוד מוסיף הרב:
"ויש גם טעם לעניין. על-פי ספר החינוך, טעם האיסור הוא כדי לא לצער את חברו שהבושה היא גורמת צער גדול, ודבר זה שייך אף אצל נשים" [מן הסתם – א.נ.].
"ובהסבר התפארת ישראל על המשנה במסכת אבות [ג', י"ד] הוא מביא, שהמבייש את חברו הוא כאפיקורס שאינו מאמין שהקב"ה יצר את האדם בצלמו אלא חושב שאין יתרון לאדם מבהמה וזה שייך בוודאי גם אצל הנשים".
הנה פסק הרב המכובד בנאורות משיבת נפש, כי הפוגע ברגשותיה של אישה ברבים דינו כאפיקורס ושישכח מהעולם הבא; וכעת אני מבקש מאותם הצוערים שמתיימרים להיות קצינים ומפקדים בצבא ההגנה לישראל, שישימו עצמם במקומה של אותה חיילת שעולה לבמה לשיר בכוונה גדולה לאחר שהתאמנה והתכוננה, והיא צופה בקהל לקבל אהדה ותמיכה, והנה עיניה רואות את חבריה לנשק קמים ומפנים לה את גבם. מה תרגיש החיילת ומה הערך לרגשותיה? ואם אחותם או אימם תעמוד במקומה? ולמד"ר של בה"ד-1 אני מייעץ שירענן את מערכי השיעור בכל הנוגע לדמותו של קצין, ויוסיף גם את הערך של העדפת הזולת גם בכל הנוגע לרגשותיו, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באישה. ולא יזיק גם להוסיף במבדקי הקצונה את האבחון של תכונת האיפוק וההתגברות על הייצר, כי אם יצרו של הצוער ידיחו לדבר עבירה בשמעו שירתה של חיילת, מי יודע לאן תוליכו החולשה הזאת בהמשך...
כתוב בגמרא כי משול ישראל ללבנה. "שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם
כבוד מלכותו... כשם שהלבנה כל חודש הולכת וגדלה עד שהיא מגיעה לשיא ואח"כ שוב חוזרת לקטנותה – כך גם עם ישראל עד שלעתיד לבוא יבוא ויאיר את אורו ויותר לא יהיה שפל לנצח נצחים". צריך גם לזכור (וזה לא כתוב בגמרא), כי ללבנה יש שני צדדים - האפל והמואר, ואנחנו יכולים לבחור באיזה מהצדדים לנהל את חיינו, זאת אם יש לנו רצון שהאור הגנוז בדתנו היהודית יאיר לעולם כמצופה וכמובטח.