הוויכוח המסורתי סביב תשלום המלגות לאברכים תפס השבוע ליום אחד את מרכז השיח הציבורי בישראל. אולם כרגיל במקומותינו, במקום לנהל דיון ענייני בשאלה האם צודקים החרדים בדרישתם או לא, עסקו כולם בהתלהמות תקשורתית ובניסיונות לעשות הון פוליטי מזדמן. בנוסף לכך רכבו חלק מהפוליטיקאים בארץ על תחושת הזרות שחשים רבים בישראל כלפי החברה החרדית, כשהם מלבים לשם כך את הפחדים הכמוסים של הרוב החילוני ומייצרים שנאת חרדים.
פתאום אבירי הליברליזם והפלורליזם מהשמאל שכחו את כל משנתם הסובלנית שדוגלת בקבלת האחר והתחרו זה בזה בסדרת הגידופים ששילחו בראש הממשלה נתניהו, שרחמא ליצלן מוכן, לא עלינו, להיענות ולו חלקית לדרישות הקואליציוניות הלגיטימיות של קבוצת אוכלוסיה המהווה למעלה מ-10 אחוזים בחברה הישראלית.
אולם מעבר לטענות המתלהמות, וללא קשר לדרישה הלגיטימית של החברה החרדית להשוואת תנאי האברכים בישיבות לאלו של הסטודנטים באוניברסיטאות, נראה שהיכולת הממשית של החברה הישראלית לשאת על שכמה קבוצת לומדים גדולה כל כך הולכת ומצטמצמת. הסיבה לכך היא העובדה הפשוטה שקצב הגידול של החברה החרדית גדול בצורה משמעותית ביחס לקצב הגידול בחברה הכללית בישראל. מבחינה זו, דרישה שהמשק הישראלי יממן קבוצת לומדים הולכת וגדלה תוביל בעתיד למציאות בה ייפגעו בגלל מימון זה תחומי חיים אחרים, כמו תקציבים לבתי חולים, מרפאות, בתי ספר ועוד, בצורה שלא מתקבלת על הדעת.
לאור זאת, נראה שעל החברה החרדית להשלים עם העובדה שאחוז גדול יותר מתוכה יצא לעבוד באופן מסודר ואחרי קבלת הכשרה ייעודית לכך. נראה שעל מנהיגי הציבור החרדי להפנות לפחות חלק מדרישותיהם התקציביות כלפי מוסדות השמה והכשרה שיסייעו לחרדים להשתלב בשוק העבודה הישראלי בצורה הטובה ביותר.
מעבר לכך, אם השמאל הישראלי (וגם חלקים בימין, כמו ישראל ביתנו) רוצה באמת לשלב את הציבור החרדי בחברה הכללית בארץ, עליו להפסיק את מסע השיסוי הבלתי נגמר נגד מגזר שלם באוכלוסיה. קבלת האחר אינה מסתכמת בקבלת הציבור הערבי בישראל (ציבור שלדעת הכול יש לשלבו בתוך החברה האזרחית בארץ), אלא בקבלת האחרים שהם בשר מבשרנו, אלו שחולקים איתנו את אותה מורשת לאומית, למרות שבפועל אינם מסכימים עם משמעויותיה ודרכה הנכונה של מורשת זו.
